כפיית אדם להתמנות לתפקיד ציבורי

התשובה

בשו"ת הרשב"א,[1] נשאל על אדם המסרב להתמנות לתפקיד ציבורי בקהילתו. הרשב"א קבע שאם הציבור החליט למנות אדם נגד רצונו, הרי שאדם זה מחויב לקבל על עצמו את התפקיד, שכן כל יחיד ויחיד משועבד להחלטות הציבור שבמקומו, וכמו שכל ישראל משועבדים לבית דין הגדול או לנשיא (היינו מלך[2]). על פי הדברים הללו, כתב הרב א"י וולדנברג בספר 'הלכות מדינה' (ח"ג שער ו פ"א):

שהכח בידי הקהל, וכן גם בידי נבחריו, ועל אחת כמה וכמה בידי הנהגת המדינה, לתקן תקנה ולחוקק חוק שאין רשות לשום יחיד מלסרב לקבלת שום תפקיד הכרחי שיוצע לפניו לשרת לטובת כללות הציבור והמדינה.

גם ב'פסקי דין רבניים'[3] הסיקו מהרשב"א, שיכול הציבור להרכיב רשימת מועמדים לבחירות ולכפות את המועמד, למרות סירובו. אך נראה שנחלקו ראשונים בעניין. הרמ"א[4] קובע ככלל שסמכות 'טובי העיר' בעירם היא כשל בית הדין הגדול. עם זאת, בהמשך מובאת דעת ראשונים, שאף טובי העיר המתקנים תקנות לטובת בני המקום, אינם יכולים להפקיע ממון כשיש הפסד ליחיד, אלא רק במקום שיש מנהג מימי קדם לעשות כך, או במצב של 'מיגדר מילתא'.[5] וכתב בשו"ת 'אבן השוהם',[6] שלפי הדעה השנייה, במקום שאין מנהג ותיקין לכפות על מינוי, אם בוחר הקהל אדם מהקהילה להיות פרנס, והוא מסרב, הם לא יכולים להכריח אותו לקבל על עצמו משרה-עבדות זו, לפי שאין חבים לו לאדם בעל כורחו.[7] לעומת זאת, יש שרצה לומר, כי מכיוון שאין מדובר בהפקעת ממון, הרי שאף לדעה השנייה ברמ"א, אפשר לכפות על המסרב שיקבל על עצמו את המינוי.[8] ברם, בגמרא הוריות[9] נאמר שהשררה עבדות היא לאדם, לפי שמוטל עליו עול הרבים. ובסנהדרין (יז ע"א) מבארת הגמרא את הכתוב 'אדני משה כלאם' (במדבר יא, כח) - 'מאי כלאם? אמר ליה, הטל עליהן צרכי ציבור, והן כלין מאיליהן'. כלומר, הטלת צורכי ציבור על אדם בניגוד לרצונו, עלולה להביאו במצבים מסוימים לידי עצבות, וכמוה כנתינתו בבית האסורים.[10] על כן נראה, שכפייה למינוי שיש בה משום שעבוד גופו של האדם, לקיחת חירותו לעסוק בכל אשר יחפוץ, והכרחתו לעסוק במה שאינו מעוניין, ושיש בה מן העבדות, צער ותחושת 'כלא', היא חמורה לפחות כהפסד ממון ליחיד. ולכן לדעה השנייה ברמ"א אי אפשר לכפות משרה. גם לסוברים שיש סמכות לכפות, למעשה הדבר תלוי בתקנה של הציבור. לכן, אם הציבור אינו מחליט לקבוע כפייה, אין כפייה בדבר זה. דומה כי כיום הציבור אינו מעוניין בכפייה, ובוודאי כפייה כזו שיש בה משעבוד הגוף, ואפילו כאשר למינוי מתלווה שכר הולם. אמנם, ככל שיתעורר צורך דחוף לכפות מינויים, ואם הציבור יחליט שהוא מעוניין לכפות, אפשר יהיה לתקן לכפות מינוי – לעיתים גם לסוברים שאין לכפות, זאת כאשר מדובר בצורך חיוני ביותר של 'מיגדר מילתא'. או-אז דומה שראוי לשלם היטב למתמנה ולשפר את תנאי משרתו, באופן שיפצה אותו כמה שאפשר.