תשובה על חטאים חמורים

התשובה

בס"ד

שלום וברכת ד´


תחילה עליך להכיר במציאות התשובה, ובייחוד בדרך שפתחו לפנינו גדולי החסידות ויראת שמים. אמנם יש לנו בהלכה את ההגדרה של "תשובת המשקל", אולם בימינו כבר כתבו (שערי תשובה שער ד) הצער שבלב הוא כנגד היסורים של תשובה.
ועל כן צער שבלב הוא העיקר ולימוד מערכת התשובה, כדאי לעיין בספר אשיב ממצולות של הרב י. שפירא, שעוסק הרבה בשאלות שהעלת.
אי אפשר לסדר דרך תשובה לאדם שאינך מכיר היטב, מכיוון שלכל אדם יש בעיות שונות ומשונות (בריאותיות, רוחניות וכו), ועל כן אין לסדר דרך תשובה מרחוק. בכל אופן נראה שהלימוד וההתעסקות במה שעברת, החרטה על כך וקבלה לעתיד (לא קבלה חיצונית, אלא מתוך ברור בספרים או עם רבנים), היא הדרך הנכונה. כמו כן אם אתה בריא ויכול להתענות כדאי להתענות מעט, אולם לא יתר על המידה, אלא כפי מה שיורוך מוריך.

נ.ב הנני מצרף לך מה שפעם כתבתי למישהו בנושא דומה לשאלתך. עיי"ש מבחינה הלכתית.

בברכת התורה והארץ
יהודה הלוי עמיחי
מכון התורה והארץ
כפר דרום אשקלון


תשובת כרת


אדם שנכשל בעבירה שיש בה כרת (איסור נדה) מה דינו לעניין תהליך תשובה.

א. התראה בכרת
תחילה יש לבאר שדין כרת שייך רק כאשר אדם חטא במזיד, וכפי שכתב הרמב"ם (ספר המצוות ל"ת שמו):
היא שהזהירנו שלא לבוא על הנדה בעת טומאתה. כלומר כל השבעה ימים. והוא אמרו (שם) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. וכל זמן שלא תטבול גם כן אחר השבעה היא נדה. והעובר על לאו זה אם היה מזיד חייב כרת. ובשוגג יקריב חטאת קבועה:
וכן הביא הרמב"ם (איסורי ביאה פ"א ה"א, פ"ד ה"א-ה"ג) שחיוב כרת הוא רק במזיד. ולכאורה נשאלת השאלה מהו המזיד, האם צריך שיתרו בו אבל בלא התראה הרי זה שוגג?
הרמב"ם (הל´ איסורי ביאה פ"א ה"ג) כתב:
ואפילו היה העובר תלמיד חכם אין ממיתין ולא מלקין עד שתהיה שם התראה שלא נתנה התראה בכל מקום אלא להבחין בין שוגג למזיד.
אנו לומדים שהצריך התראה לעניין מיתת בית דין ולמלקות, והכריע שאפילו ת"ח שיודע הלכה, עדיין אין להגדירו כמזיד, ומשמע שאפילו שהוא יודע שאסור, צריך שתהא התראה כדי לחייב מיתה או מלקות. אבל מה הדין לעניין כרת האם כדי להתחייב בכרת צריך התראה או לא, האם זה שהוא ידע שהדבר אסור הרי זה כמזיד שחייב כרת או שמא כיוון שלא הייתה התראה הרי שאין כאן מזיד גמור, שההתראה היא הגורמת למזיד, ובלא התראה הרי זה בחינה של שוגג ולא של מזיד?
הגמרא (סנהדרין מ ע"ב) אומרת:
אמר עולא: מניין להתראה מן התורה - שנאמר (ויקרא כ) ואיש אשר יקח את אחתו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה, אטו בראיה תליא מילתא? אלא עד שיראוהו טעמו של דבר, אם אינו ענין לכרת תנהו ענין למלקות.
רש"י ביאר:
אלא רואה טעמו של דבר - שהיא ערוה לו, והאי קרא גבי כרת כתיב, ואם אינו ענין לחיוב כרת דהא דין שמים הוא ולא בעי התראה - דקמי שמיא גליא אם שוגג הוא או מזיד.
עולה מדבריו שלגבי כרת אין דין של התראה שהרי השמים יודעים אם הוא שוגג או מזיד. וכן כתב הכס"מ (הל´ מילה פ"א ה"ב).
אבל כל זה לעניין ההתראה החיובית, אבל עדיין יש מקום לדון במקום שאם הייתה התראה אולי האדם היה פורש, ובלא התראה הרי זה כאוכל לתיאבון שאין בו חיוב כרת ואין זה מזיד. נראה שיש צורך שיהיה מזיד גמור במעשה ואז שייך כרת, וזה גלוי כלפי שמיא, אבל אם איננו מזיד אלא יצרו תקפו פעם אחת ובשעת מעשה לא חשב ולא ידע שהיא נידה הרי זה שוגג ולא מזיד וחייב חטאת בלבד. ועוד יתכן שמזיד היינו ביודע שהיא נדה אבל בסתם ולא שאלה הרי שחייב חטאת (כמבואר בהל´ שגגות פ"ב ה"ה) שהיה לו לשאול אותה אם היא נדה, ועל כן הרי זה שוגג ולא מזיד. על כן נראה שהבועל אשה סתם שאיננו יודע שהיא נדה הרי זה ספק ואין כאן מזיד ודאי להתחייב בכרת.

במקרה שידוע לנו על אשה שהיא נדה או בחזקת נדה (מופקרת לזנות) והוא חייב על כך כרת נשאלת השאלה מהי כפרתו.

ב. כרת ומלקות
במשנה (מכות פ"ג מט"ז) מובאת דעה לגבי עונשו של החייב כרת:
כל חייבי כריתו שלקו נפטרו מיד כרתן שנאמר ונקלה אחיך לעיניך, משלקה הרי הוא אחיך, דברי רבי חנניא בן גמליאל.
נראה מלשון המשנה שלא סתם ייסורים מכפרים מדין כרת אלא מלקות שיש בהם קלון ובושה לנענש. ואכן דברים אלו הובאו ברמב"ם (הל´ סנהדרין פי"ז ה"ז):
כל מי שחטא ולקה חוזר לכשרותו שנאמר ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה הרי הוא אחיך, אף כל מחוייבי כרת שלקו נפטרו מידי כריתתן.
מדברי המשנה והרמב"ם משמע שעצם המלקות פוטרות את מי שחייב כרת.
בהגהת משנה למלך הקשה לפי דין זה מה בין חייבי מלקות לחייבי כרת בשניהם הלוקה נפטר? והסביר שהכפרה היא רק במלקות שאינו מחויב מעיקר הדין אבל אם הוא מחויב במלקות א"כ אין כאן פטור מהכרת, ועל כן האוכל חמץ בפסח או חלב ודם שיש כרת ומלקות (כמבואר הל´ סנהדרין פ"יח ה"א) במקרים אלו המלקות לא פוטרים אותו מכרת, אבל מחלל שבת במזיד בלא עדים שאין חיוב מלקות, ובכל אופן הוא לוקה הרי זה נפטר מהכרת. המלקות בדין זה אינם מלקות כעונש על הלאו, אלא לצורך ביוש.
למדנו מדברי הגהת המשנה למלך שהמלקות הפוטרות מכרת הם המלקות שאינם מעיקר הדין. וצריך להסביר שכיוון שמעיקר הדין אינו לוקה, והמלקות שמלקים אותו הן רק כדי לבזותו הרי שהמלקות הן כפרת הכרת.
אלא שצ"ע בדברי המשנה למלך, הרי הרמב"ם סתם וכלל בהלכה אחת (הל´ סנהדרין פי"ז ה"ז) דין הלוקה בלאו רגיל והלוקה בכרת, ומשמע בשניהם המלקות הם מעיקר הדין. ולא משמע שהחלק הראשון של דברי הרמב"ם במחוייב מלקות והחלק השני בדין הכרת הוא כשלא מחוייב מלקות ולקה מעצמו, וצע"ג.
נראה להסביר שיש שני דינים. האחד כשרותו לעדות, והשני חיוב כרת. לעניין כשרות לעדות בזה הדין שכל מי שלוקה חוזר לכשרותו ויכול להעיד שהרי הוא אחיך, שהחייב כרת יש בו חסרון שאיננו נחשב אחיך, ועל כן צריך ללקות ואז הוא שוב אחיך, ונראה שאין נפק"מ אם המלקות הן מעיקר הדין או לא, אלא כיוון שלקה ונתבייש הרי הוא אחיך. כדרשת ר´ חנניה בן גמליאל "כל היום קורא אותו הכתוב רשע שנאמר והיה אם בן הכות הרשע, אבל משלקה הכתוב קראו אחיך שנאמר ונקלה אחיך לעיניך".
למרות שהוא אחיך לעניין דיני עדות וטוען ונטען עדיין הוא חייב כרת, ולכן יש חייבי כריתות שהם לוקים ואין המלקות פוטר אותם בכל עונש הכרת, והם עדיין נחשבים חייבי כריתות.
אלא שיש לברר מה עוד צריך מלבד המלקות על מנת שיפטר מהכרת.

ג. כפרה גמורה ושאינה גמורה
הרמב"ם בפירוש המשניות (מכות פ"ג מ"א) כתב שחייבי כרת לא נפטרים אלא כשיעשה תשובה וילקה, וכפל את הדברים (מכות פ"ג מט"ז) "כבר אמרנו שמלקות עם התשובה מכפרין את הכרת", ומשמע מדבריו שיש כפרה מכרת על ידי מלקות ותשובה.
אנו לומדים מדברי הרמב"ם שרק מלקות ותשובה ביחד הם הפוטרים את האדם מעונש הכרת.
יסוד זה למדו הרמב"ם מדברי הגמרא (ביומא פה ע"ב):
עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה - תשובה ויום הכפורים תולין, ויסורין ממרקין, שנאמר (תהלים פט) ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם.
מכאן שעל מנת שיתכפר לאדם על כרת שעשה במזיד צריכים ג´ שלבים. א. תשובה. ב. יום הכיפורים. ג. ייסורין.
הרמב"ם (הל´ תשובה פ"א ה"ד) הביא את כפרת מי שחייב כריתות, וכתב:
עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין הבאין עליו גומרין לו הכפרה, ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבואו עליו יסורין, ובאלו נאמר ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם.
על כך שמלקות הם ייסורים ניתן ללמוד מדברי הפסוק עצמו "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם", שבט הם המלקות ובנגעים עונם הם הייסורים, מכאן למד הרמב"ם שלעשות תשובה ולהפטר מכרת יש צורך או במלקות או בייסורים. (עיין ערוך לנר מכות יג ע"ב).
הרמב"ם (הל´ תשובה) כפל את הדברים והוסיף על לשונו של ר´ ישמעאל "ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבואו עליו יסורין" ונשאלת השאלה מדוע הרמב"ם הוסיף תוספת זו על לשון הגמרא?
נראה שיש שני סוגי כפרות, האחת שהובאה בהלכות סנהדרין שזו כפרת רשעות, בכך שאדם נקלה הוא חזר להיות אחיך, אולם עדיין לא נחשב להיות בעל תשובה גמורה שאין בו עונש, ולצורך כך עליו לעשות תשובה, ואם לא לקה הרי שיקבל על כך ייסורים שהם כמלקות. ולכן הוסיף הרמב"ם "כפרה גמורה" אין זו הכפרה שעל ידי המלקות בלבד אלא כאן זו כפרה גמורה, שגם כלפי שמים אין בו שאריות של עונש הכרת.

ג. תשובה בלא ייסורים

נראה שרש"י (מכות יג ע"ב) חולק על הרמב"ם וסובר שאין צורך בייסורים על מנת שיתכפר למי שחייב כרת. על דברי ר"ע שאמר שחייבי כריתות לוקים הסביר רש"י:
רבי עקיבא אומר חייבי כריתות - אם התרו בהם מלקות ישנו בכלל מלקות ולוקין ואין כאן משום חייבי שתי רשעיות שאתה עונשו מלקות עם הכרת, ולמה אינן שתי רשעיות? לפי שיכול לפטור עצמו מעונש הכרת על ידי תשובה מבית דין של מעלה.
נראה מדבריו שעל ידי התשובה נפטר מהכרת, ומשמע שנפטר מכל דין הכרת ולא רק חלק מכפרה אלא מדברי רש"י עולה שבתשובה בלבד נתכפר לאדם.
לדעת הרמב"ם משמע שרק תשובה ומלקות יכולים לכפר, ואת דברי רבי עקיבא שיש מלקות לחייבי כרת יסביר שמי שחייב כרת הוא יכול לעשות תשובה, אמנם תשובה לבד לא תועיל לו ככפרה גמורה, אבל חלק מהעונש היא מוחלת, ועל כן אין כאן שתי רשעויות, לעומת זאת מי שנתחייב מיתת ב"ד לא יפטר בתשובה כלל, ועל כן יש כאן שתי רשעויות.
יסוד זה שתשובה מועלת לחייבי כרת אנו לומדים בעוד ראשונים. הגמרא (מכות כג ע"ב) אומרת:
א"ר יוחנן: חלוקין עליו חבריו על רבי חנניה בן גמליאל.
רבי חנינה בן גמליאל סובר שכיון שלקה נפטר מכרת, ועל כך אומר רבי יוחנן שזו מחלוקת, וחכמים חולקים וסוברים שאין החייב כרת נפטר על ידי מלקות.
על כך הקשה בעל המאור:
ואם תאמר אמאי לא פשטיה מרבי עקיבה דאמר חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות, משמע שאם עשו תשובה ב"ד של מעלה מוחלין להן, טעמא דעשו תשובה הא לא עשו תשובה לא נפטרו מידי כריתתן, אלמא רבי עקיבא חולק על ר´ חנניא, דר´ חנניא בשלא עשה תשובה קאמר, דאי בשעשה תשובה תשובה פוטרתן ולא מלקות.
ויש להשיב דהתם הכי קאמר שאם עשו תשובה ב"ד של מעלה מוחלין אף ע"פ שלא לקה, וכיון שכן אותה רשעה לא פסיקא ליה והרי היא כמו שאינה, ולפיכך מחייבין אותו מלקות אף בשלא עשה תשובה והוי כשתי רשעיות המלקות והכרת המוטלת עליו לקבל זו או זו, ולעולם היכא דלקה מפטר מידי כריתות כר´ חנינא בן גמליאל ולא פליג עליה ר"ע כלל.
בעל המאור סובר שהחולק על רבי חנינא בן גמליאל הוא רבי עקיבא, שהרי לדעת רבי עקיבא בתשובה בודאי נפטר ובכך מודה גם רבי חנינא בן גמלא, ובמקרה שלא עשה תשובה לדעת רבי חנינא בן גמלא נפטר במלקות ואילו לרבי עקיבא לא נפטר אלא בתשובה, וא"כ מוכח שרבי עקיבא חולק על רבי חנינא בן גמלא, אולם כל זה לעניין מלקות בלבד בלא תשובה, אבל לעניין תשובה בלא מלקות לכו"ע הרי זה פוטר.
הרמב"ן במלחמותיו חולק על הסבר דעת ר"ע אבל ביסוד הדברים גם הרמב"ן מסכים שאם עשה תשובה נמחל לו הכרת באופן מוחלט.
העולה שיש מחלוקת ראשונים לגבי תשובה בלא מלקות כאשר לדעת הרמב"ם הוא לא נפטר מהכרת עד שיקבל ייסורים, ואילו לפי רש"י, בעל המאור והרמב"ן נראה שאפילו ללא יסורים אם יעשה תשובה אמיתית הרי נתכפר אפילו על כרת. (עיין ערוך לנר מכות יג ע"ב).

ד. ייסורים בידי אדם
אצל חלק מהראשונים אנו לומדים שחלק מתהליך התשובה לחייבי כרת הוא יסורים שיביאו על עצמם.
רבי יהודה החסיד (ספר חסידים סי´ קסז) כתב שאדם החייב כרת, צריך להביא על עצמו עונשים שהם כמו מלקות. ולכן אם הייתה התשובה בימות החורף, ויש קרח בנהר ישבור הקרח וישב במים עד פיו או חוטמו, כפי שעה שדבר עמה על העבירה עד שעת גמר העבירה, וכן יעשה תדיר על זמן שיש קרח, ובימות החמה ישב בחפירה שנמלים שם ויסתום פיו או בכלי ששם הנמלים יהא לו אחר כך כלי מים שירחוץ בו, ואם העת באותן הימים שאין קור וחום יתענה ורק לחם מים יאכל בערב. והאריך לבאר כל מיני כפרות לסוגי עבירות שונים. עוד הוסיף והאריך בכך תלמידו הרב אלעזר מגרמייזא, הרוקח (הלכות תשובה), וחילק את התשובה לארבעה חלקים, א. תשובת הבאה - באותה אשה והיה יכול לחטוא כבתחילה ולא חטא. ב. תשובת הגדר - עשיית גדר שלא יחזור לחטא. ג. תשובת המשקל - כפי ההנאה שהיה לו בשעת העברה. ד. תשובת הכתוב - כנגד העונש הכתוב בתורה. והאריך שם לבאר סוגי תשובה שונים לפי חמרת החטאים.
הראשונים הללו סברו שאין התשובה מושלמת ללא ייסורים ועל כן העלו סוגי עונשים שיביא אדם על עצמו ואל יבואו מאתו יתברך.

ה. ייסורים רוחניים
בשערי תשובה (השער הרביעי אות יא) הביא שאמנם יש ייסורים למי שנתחייב כרת אבל מציע בפניו שתי דרכים. א. לעשות מצוות המגנות מפני ייסורים, כגון: צדקה לעני או לדבר טוב על עני, ולעסוק בגמילות חסד ותלמוד תורה כנגד כולן, וכפי שנאמר בחסד ואמת יכופר עון (משלי טז, ו), ואם היה רגיל לקרוא פרשה אחת יקרא שתיים, ומציע רבינו יונה שמלבד עצם העיסוק בתורה הרי שהזמן שתדד שנתו יחשב לייסורין . ב. במקום תענוגים ישים נפשו בצום ובבכי על המעשה שעשה, ואם בא על האדם תלאה או צרה יקבלם עליו במקום הייסורין שחייב. על כן ישתדל בצום ובכי ובזה יסתלקו יסוריו (שערי תשובה שער רביעי אות יב-יג).
למדנו מדבריו שאין לעשות לעצמו ייסורים ממשיים אלא כל דבר שהקב"ה יביא עליו יראה בכך מערכת של ייסורים רוחניים. ברור שאין הייסורים ערך בפני עצמו אלא כמביאים לידי מערכת של תשובה.

הרמב"ם כתב שיש דרכי תשובה (הלכות תשובה פ"ב ה"ד):
מדרכי התשובה להיות השב צועק לפני ד´ בבכי ותחנונים, ועושה צדקה כפי כוחו ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו ומשנה שמו, כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולם לטובה ולדרך ישרה. וגולה ממקומו שגלות מכפרת עון, מפני שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח.
מדברי הרמב"ם עולה שדרכי התשובה הם: א. צעקה. ב. צדקה. ג. ומתרחק הרבה מן הדבר. ד. שנוי השם. ה. שנוי מעשיו. ו. שנוי מקומו.
הכס"מ מביא שמקור דברי הרמב"ם הוא הגמרא (ר"ה טז ע"ב):
"אמר ר´ יצחק ארבע מקרעין גזר דינו של אדם, אלו הן: צדקה, צעקה שנוי השם ושנוי מעשה, צדקה - דכתיב: וצדקה תציל ממות. צעקה - דכתיב: ויצעקו אל השם בצר להם וממצוקותיהם יוציאם. שנוי השם - דכתיב שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה, וכתיב וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן. שנוי מעשה - דכתיב וירא האלהים את מעשיהם וכתיב: וינחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה. ויש אומרים אף שינוי מקום, דכתיב: ויאמר ה´ אל אברם לך לך מארצך והדר ואעשך לגוי גדול, ואידך ההוא זכותא דארץ ישראל הוא.
כן כתב הרמב"ם (תעניות פ"א ה"ב):
מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור , שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהם והריעו, ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה יזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן.
אנו רואים שהצעקה ושנוי השם והצום הם מדרכי התשובה, אין אלו מטרה עצמית אלא אמצעים להגיע לתשובה, וכן כתב הנוב"י (מהדו"ק או"ח סי´ לה ד"ה אלא שאומר אני) שאין התעניות התשובה עצמה אלא אמצעי לעשות תשובה, מכיוון שזה מביא לידי כניעה וחרטה. (עיי"ש באריכות).
הגר"א כתב (ארחות חיים, כתר ראש סי´ קל):
עיקר דרכי התשובה מדאורייתא, חרטה ועזיבת החטא בלב שלם, וקבלה על להבא, וחז"ל החמירו גם בצום ובכי ומספד ושאר דברים, ובזמננו מקיימים צום ובכי ומספד והעיקר עזיבת החטא אינם מקיימים, וכן בעניני חמץ שמדאורייתא בביטול בעלמא מועיל ושיהא בטול בלב שלם, וחז"ל הצריכו גם בדיקה ושריפה ומכירה, ועכשיו כל אלה מקיימים, ובטול בלב שלם אינם מקיימים כראוי.
אין הגר"א שולל את הצום והבכי אלא דורש שידע אדם שהעיקר הוא עצם התשובה ויש דרכי תשובה המביאים את האדם לידי תשובה.
העולה שלדעת הרמב"ם אין ייסורים בדברים חיצוניים (ייסורים שאדם מביא על עצמו), הצום והבכי הם מדרכי התשובה ולא מדיני הכפרה של העונש.

ו. בהלכה

בהלכה אנו לומדים על ייסורים בייחוד של צומות ותעניות במיעוט דמו וחלבו של אדם, והשו"ע (או"ח סי´ תקס"ח סעי´ ג) דן לגבי תעניות של תשובה שיש לו לצום מ´ יום, אמנם יכול לדחותם לימי החורף וכן יכול לצום יומיים או שלש רצופים עיי"ש. המשנה ברורה (או"ח סי´ שלד ס"ק עח) דן לעניין אדם שעבר וחילל שבת בהצלת ממונו הרי זה צריך להתענות מ´ יום. נראה מדברי הרמ"א (או"ח שלד, יו"ד קפה) שתענית מ´ יום היא אפילו בשוגג, והחיי אדם (הובא במ"ב) שהביא שבמזיד שיש חיוב כרת יש חיוב גדול להרבות בתעניות.

ז. סיכום
אדם שחטא בחטא חמור של נדה ועשה זאת במזיד והתחייב בכרת, הרי שלדעת הרמב"ם צריך לעשות תשובה ולקבל ייסורים, ואילו לפי חלק מהראשונים רק תשובה מועילה ללא צורך בייסורים.
במהות הייסורים נחלקו הראשונים, לדעת ספר חסידים (וההולכים בעקבותיו) צריך לעשות לעצמו ייסורים מסוימים, לדעת הרמב"ם ושערי תשובה אין צורך לעשות לעצמו ייסורים, אלא יצטער ויאנח על פשעיו ויעסוק בצדקה וגמילות חסדים, התעניות לפי הסבר זה יסודם מדרכי התשובה ולא ככפרה.