צורך בנוכחות בלנית בשעת הטבילה

התשובה

יסוד דין זה מופיע בדברי הרא"ש (סוף מס' נידה, הל' נידה בקיצור, סי' ב) שכתב: 

ותעמוד אישה על גבה בשעה שהיא טובלת, שתראה שיהא כל גופה ושערותיה נכנסין במים, ולא יישאר משער ראשה כלום חוץ למים.

וכן כתב גם הרשב"א (תורת הבית הקצר בית ז, שער ז).

משמע שחובה להעמיד אישה על גבה שתבדוק כשרות טבילתה, ומכאן שצריך שתהא בלנית עמה בשעת הטבילה, לוודא שטובלת כל גופה במים.

אמנם הטור (יו"ד סי' קצח), בנוסף להבאת דברי אביו הרא"ש, הביא אף את דברי הראב"ד[1] שכתב שאם כרכה שער ראשה בדבר שאינו חוצץ (כדי לאוספו שייכנס כולו למים), וטבלה בינה לבין עצמה – 'עלתה לה טבילה'. משמע מהטור, שהביא את דברי הראב"ד כחולקים על דברי הרא"ש, ולדעתו (של הראב"ד) האישה יכולה לטבול לבדה, אם היא דואגת ששערותיה ייכנסו כולן למים על ידי שכורכת אותן בחוטים וכד'. אך ה'בית יוסף' (לטור שם) ביאר שאין מחלוקת בין הראב"ד לבין הרא"ש. שניהם ציינו אפשרות אחת שתבטיח שתטבול כראוי, ואינם חולקים על האפשרות השנייה. ה'בית יוסף' מביא את לשונו המדויקת של הראב"ד שכתב בפירוש שתעמיד אישה על גבה או שתכרוך שערות ראשה.

בהמשך, מביא ה'בית יוסף' שה'כל בו' (סי' פו) כתב שיש צורך בבלנית בשעת הטבילה, בלשון זו:

אשה שטובלת צריכה להוליך עמה אשה יהודית או בעלה או נערה שהיא גדולה יותר מי"ב שנים ויום אחד לראות אם טבלה כדין אבל לא נכרית הואיל ואתחזק איסורא.

וכן פסק ב'שלחן ערוך' (יו"ד סי' קצח סעי' מ):

צריך לעמוד על גבה יהודית גדולה יותר מי"ב שנה ויום אחד בשעה שהיא טובלת, שתראה שלא יישאר משער ראשה צף על פני המים.

ואמנם, בהמשך הסעיף מביא ה'שלחן ערוך' אף את האפשרות השנייה, לומר מה הדין כשאין בלנית:

ואם אין לה מי שתעמוד על גבה, או שהוא בלילה, תכרוך שערה על ראשה בחוטי צמר או ברצועה שבראשה...

המסקנות מן הדיון הן כדלהלן:

א. רואים בפסק ה'שלחן ערוך' שלכתחילה יש צורך בבלנית שתוודא שכל גוף האישה נכנס במים, והפתרון של קשירת השיער הוא רק בדיעבד. ונראה שה'שלחן ערוך' פסק כך כיוון שהוא סובר שיש יתרון בכך שאישה אחרת מבחוץ משגיחה, ולא שתסמוך כל אחת על טבילתה, אף שכורכת שערות ראשה. לאור הנ"ל ודאי שיש צורך בבלנית שתוודא כשרות טבילת האישה. יתר על כן, מוכח מן הצורך שהבלנית תהיה גדולה מי"ב שנה, שאין מדובר רק בתפקיד פרקטי של מסירת מידע אם טבלה כראוי, אלא יש כאן יסוד הלכתי של נאמנות שיכול לבוא לידי ביטוי רק באישה מעל גיל 12.

ב. יש יתרון נוסף בהימצאות בלנית, בכך שהאישה תבקש ממנה לבדוק שאין חציצות בגופה לפני הטבילה. יש לציין שבדיקה זו אינה מעכבת, ואם האישה הטובלת חפפה ובדקה עצמה כראוי, ויודעת שהיא בקיאה בהלכות ואינה רוצה שהבלנית תבדוק אותה, הטבילה מועילה, ואין לבלנית להתעקש עמה על כך. במיוחד יש לאפשר טבילה בלי בדיקת הבלנית לנשים מסורתיות, שהקפדה של הבלנית עלולה לגרום להן להימנע בכלל מטבילה.

ג. נהגו שהבלנית תהיה הראשונה שתפגוש את האישה ביציאתה מהמקווה, כדי למנוע מצב שהאישה תפגוש דבר טמא בצאתה ממנו.[2]

ד. אם הטובלת מתביישת, היא יכולה לבקש מהבלנית שתיכנס לחדר הטבילה רק אחרי שהיא ירדה למקווה. לאחר הטבילה הבלנית תצא, ורק אז תעלה הטובלת מהמקווה.

ה. במקום שאין בלנית, על הטובלת לדאוג שאישה אחרת תהיה נוכחת בשעת הטבילה, ותשגיח שכל שערותיה נכנסות לתוך המים. בשעת הדחק, כאשר אין אישה אחרת – יכולה האישה לשים שבכה על שערותיה, וכפי שפסק ה'שלחן ערוך' לעיל.

ו. לכתחילה אין לבעל להיות בלן לאשתו, משום שיש בכך חיסרון גדול בצניעות.[3]

ז. בדיעבד, כשאין אישה יהודייה אחרת, הבעל יכול להיות בלן לאשתו, באופן אקראי ולא בדרך של קבע.[4] במצב דיעבד כזה תטבול האישה פעם אחת לפני שבעלה יראנה. לאחר טבילה כזאת, מעיקר הדין היא מותרת לבעלה, ולאחר מכן תטבול פעם נוספת כשבעלה רואה.[5]