שאלות בעניני שידוכין, ביחס לדילמות הקשורות בשאלות רפואיות:

התשובה

א-ב. צריך לספר אך לא בהתחלת ההיכרות ולא לפרט אלא
בהזדמנות אגבית תוך כדי שיחות על המשפחה, כשמגיעים כבר לשלב
של היכרות עם המשפחה. אולם אם המחלה תורשתית הבעיה חמורה
יותר וחובת הסיפור חשובה יותר ומוקדמת יותר. לא מיד בהתחלה, אלא
כשמתחיל להיווצר קשר הדוק יותר. הדבר תלוי גם באחוז הסיכון. אם
אחוז הסיכון נמוך (פחות מ10%) אפשר להתייחס לכך כאל מיעוט שאינו
מצוי. ככל שאחוז הסיכון גבוה יותר כך מידת האחריות לספר גבוהה
יותר. כל אחד צריך להחליט ביוצרו קשר נישואין אלו חסרונות הוא
מוכן ליטול על עצמו. אין הנחיות ברורות, אלא כאשר יש מחלה
מסוכנת ומדבקת. הדבר תלוי גם ברמת הסיכון. ככל שהעדות רחוקות
יותר זו מזו רמת הסיכון יורדת. כשהמדובר באותה עדה, וק"ו משפחה,
רמת הסיכון עולה ואף מומלץ לא ליצור קשר כזה. בעניני נישואין
אין צורך להתחשב בהורים, אם ההורים מתנגדים בגלל שיקולי יוקרה
או חרדות מוגזמות. אך אם ההורים נותנים עצה טובה מן הראוי
להתחשב בעצתם. אך אין חובת כיבוד אב ואם חלה כאן, ואם בכ"ז
הזוג מחליט להתחתן, בניגוד לעצת ההורים הוא רשאי לעשות זאת. אם
כי במצב כזה אין לזוג לבוא בדרישות כספיות להורים. אם הזוג בונה
בית של תורה והבת סבורה שעם בעלה המיועד היא תוכל לבנות בית
טוב, לתורה, ליר"ש, למידות טובות, לחינוך הילדים היא נטלה על
עצמה אחריות, ולשם כל אלו היא נטלה על עצמה סיכון מחושב. כשם
שאדם נוטל על עצמו אחריות בכל תחומי החיים, המורכבים מזכויות
וחובות, מעלות וחסרונות. אין לערב כאן שיקול מיסטי. אין ערובות שלא
תארע תקלה. מביאים כל זאת בחשבון, ועם זאת מתפללים אל ה'
שהזיווג יעלה יפה, שהילדים יהיו בריאים ויגדלו לתורה לחופה ולמעשים
טובים. ג. אם יש עדיין חשש להתפרצות מחודשת מוכרחים
לספר, אולם רק עובדות ידועות לך ממקור ראשון, ורק עובדות בלי
הערכות, לא להגזים, כמבואר בחפץ חיים. אם הבחורה הבריאה
כליל אין צורך לספר כלל. ד. לפנות לגרפולוג מקצועי ביותר
אולי יש לו דעה אחרת. מנסיוני, לא הכל בידי הגרפולוג. ואם היא
משוכנעת מעל לכל ספק שהבחור מתאים לה היא יכולה להתעלם
מהגרפולוג. הדבר תלוי בה, אך שתביא בחשבון את החששות, אולי
יש בהם משהו.