התשובה
א. כבר הטור (אה"ע סי' סב) כתב: "והאידנא אין נוהגין ליארס אלא
בשעת חופה". והב"י כתב שכן היה מנהג מקומו, אבל במקומות אחרים
יש נוהגים כך ויש הנוהגים לאחר את הנשואין זמן מה לאחר הקדושין.
ועי' בדרכי משה (שם) שהביא מכמה ראשונים שמנהגם היה לצרף את
האירוסין לנישואין. וכן בפרישה (שם, ס"ק כה). במחזור ויטרי (סי'
תסט) כתב שנהגו לצרף את האירוסין והנישואין כדי למעט בהוצאות
הסעודות. ובכלבו (סי' עה) כתב שמנהגנו עתה כדברי הירושלמי
– "קדשה בחופה". עוד כותב בכלבו: "אם ירבו הימים בין
הקדושין והנשואין בשעת נשואין נהגו לקדש פעם אחרת כדי שיראו
החופה עדי הקדושין".והרי"ף כותב שמברכים פעם נוספת ברכת
האירוסין בשעת החופה.
עוד מוסיף הכלבו: "במנהג נרבונ"א לברך הכל בבית הארוסין,
והטעם שלא אמרו לברך כל אחת בפני עצמה, אלא בזמן רבותינו
ע"ה שהיו מקדשין מיד ששדכו ואין נושאין עד אחר זמן, הילכך לא היו
מברכין כל הברכות יחד דאף על גב דהדר מכניסין לחופה בבית
הנשואין מכל מקום בבית הארוסין נמי אתחלתא דמלתא הוא וכחופה
דמי". הא קמן שמנהג קדום הוא לברך ברכות הנישואין בבית
האירוסין. והחופה – סדין הפרוש מעל ראשי החתן והכלה משמש הן
כבית אירוסין והן כחופה לנישואין.
וכדאי להוסיף, שבימיהם שהיו מקדשים אף ע"י אב, ובגיל צעיר, היה
חשוב להרחיק את הקידושין מן הנישואין שהרי החתן והכלה עוד לא יכלו
להקים בית, אולם בימינו שאנו נושאים בגיל מבוגר, אין טעם להרחיק את
הקידושין מן הנישואין, מה גם שהדבר מציל מהרבה בעיות שיכולות
להיוצר בין אירוסין לנישואין.וכב רתבורה ובעיקר במס' כתובות אנו
מודעים לתקלות הרבות שארעו בגלל פער הזמן שבין הארוסין לנשואין
ומכאן המנהג לערוך את האירוסין מתחת לחופה.
לא הבנתי מדוע שבירת הכוס לדעתך צריכה להיות לפני שבע
הברכות. הזכרת ירושלים מקומה או בסוף הארוסין או בסוף
הנשיואין(ולענ"ד מקומה בסוף הנשואין כי הם עיקר השמחה ולא
הארוסין) והצעתך אינ הגיונית.
אף מה שכתבת שכיסוי פני הכלה בהינומא שייך לנישואין אינו מדוייק,
הרמ"א (אה"ע סי' לא ס"ב) מביא מהרשב"א שנהגו בשעת קדושין
לכסות פני הכלות הצנועות. וע"כ למנהג מקורות אחרים ולא רק ההסבר
שהבאתשהוא מדין חופה.ההסבר שכיסוי פני הכלה הוא חופה הוא
השערתו של הרש"ש בקידושין יז ואין הצדקה שלנות מחמת האת מנהגי
ישראל.וא"כ אין זו עירבוביה כפי שטענת אלא הדרך הנכונה בימינו
היא לסדר חופה וקדושין יחדיו.
ב. איני חושב שראוי לשנות ממנהג כל ישראל, שהונהג לפני גדולי
ישראל בכל דור ודור והם בדקו כל צד וצד שבו.
