הורים קשים
השאלה: שלום רב,
אתחיל ברשותכם עם הקדמה קצרה: אני ואחותי התאומה בנות 23 ממשפחה דתית
עירונית, ומתמודדות במשך כמעט עשר שנים עם הורים קשים באופיים. נשבר
לי היום, והתעניינתי לראות כיצד ההלכה (אתם) מציעה להתמודד עם בעיה
כזו. נכנסתי לבסוף לשו"תים שלכם באתר. התשובות, כך מסתבר, תמיד יוצאות
מנקודת הנחה שההורים אוהבים אותנו, והדרישה היא תמיד להתכופף בפניהם
ויהי מה. אך אני אינני חושבת שזה המקרה איתי ועם אחותי. אני אשתדל
להיות הוגנת בהצגת הצדדים ואשמח לשמוע את דעתכם המזדהה וכן עצות הלכה
למעשה..:
לא חונכנו שתינו, אני ואחותי, לעבודות בית, ושתינו סולדות מהן. על אף
היותנו הגדולות בבית, בגיל מאוחר יחסית (16?), נדרשנו לתת כתף. אנחנו
לא יודעות ולא רוצות לדעת את עבודות הבית, ומעדיפות להשקיע את זמננו
בתועלת לטווח ארוך - לימודים ופיתוח אישי. אך הבנו את הדרישה לעזור
בבית, על אף שזו באה מאוחר ובמכה אחת, וניסינו לתת אצבע, אך הם רצו את
כל היד. הם לא העריכו את מה שכן נתנו, תמיד היו להם תלונות והם אף פעם
לא היו מרוצים. עבודות שהסכמנו לקחת על עצמנו, הפכו כעבודת פרך, לחובה
מובנת מאליה שאין בצידה הערכה או גמול ואף לא עידוד (היינו צריכות
לעשות כמו שבט לוי ממנו באנו...). מבחינתם אנחנו פרזיטיות בטלניות ולא
משנה שאנו עוסקות מבחירתנו בדברים חשובים שיפתחו אותנו. מה כן חשוב?
שאנחנו לא עוזרים להם, כאילו זו תמצית חיינו בעולם, לשרת אותם. אנחנו
ילדות די נוחות אם לא מנסים לקחת נתחים מהזמן שלנו להכעיס - אמי לא
באמת צריכה את עזרתינו, היא רק אוהבת להתלונן. אם היא הייתה באמת
זקוקה, היא הייתה יכולה לבקש גם משאר בני המשפחה שמתבטלים רוב היום.
אבל לא, דווקא את הזמן היקר שלנו היא רוצה לבזבז ודווקא את שלוותנו
להפריע. עוד לפני שהגענו לגיל 18, היו הורי מאיימים כי הם יוציאו
אותנו מהבית לכשנגיע לגיל הזה. היום הם אומנם טרם מימשו את האיום, אך
לא מפסיקים לרמז לנו על כמה אין אנו רצויות בבית. דרישות שכבר נתחתן
ונעוף להם מהבית, הפכו לדבר שבשגרה. ברגע של גילוי לב, הודה אבי שהם
מקשים עלינו את החיים כדי שלא נרצה להישאר (היום הוא כבר לא יודה בזה,
זה לא פוליטיקלי קורקט) כמעט כל דבר רע שקורה בבית, הם מאשימים בו
אותנו (קצת כמו הגויים את היהודים), ולא מאפשרים לנו להגן על עצמנו
(אנחנו בדרך כלל באמת לא אשמים). הצדק לא ממש נר לרגליהם, ושתיקה
ומחילה מצידנו על עוול זה או אחר, תהיה כהודאה בעלילות הדם שלהם.
אנחנו היחידים בבית הזה שהגענו להישגים כלשהם, ובכל זאת חוטפים תלונות
ומענות בכל הזדמנות. רק מאיתנו יש דרישות, לאחרים אמי מוותרת ועושה את
המטלות במקומם. לפני כשנה, אחי הצעיר ממני בשנה, התחתן במזל טוב. אני
מאחלת לו רק טוב, אך קשה להתעלם מהאהבה שהורי מרעיפים על הזוג הצעיר
ועל בנם שנולד. הם קונים להם, מתרוצצים בשבילם, מסדרים להם את המשכנתא
(ומשפחתי ממש אינה עשירה, כך שההוצאות הכספיות האלה יבואו על חשבון
מישהו, ולא קשה לנחש מי זה יהיה...) הורי משילים מעצמם אט-אט כל
אחריות עלינו, ואנו נאלצות שלא מרצוננו לקנות לפעמים מוצרי מזון
לעצמנו, שלא לדבר על מותרות כמו טיפולים ותרופות. אנחנו חולמות לצאת
מהבית על אף שאין זה מקובל כי טרם נישאנו (הם ממש דוחקים אותנו לזה)
אך אחרי שיקולים כלכליים נבונים, החלטנו בכל זאת להישאר (כאילו רוצה
ה´ שנתמודד עם הבעיה ולא נברח ממנה). אנחנו מנסות לפתור את הבעיות
בהידברות, אך מה שלא נעים להם לשמוע, הם לא מעוניינים שנגיד. נוצר מן
דו שיח של חרשים, משום שיש טענות שאסור לנו מפאת החוצפה שבדבר, לטעון.
הם יכולים לבוא, להטיל עלינו האשמה, ולא לרצות לשמוע אותנו נותנים את
הצד שלנו בעניין. אם ננסה בכל זאת, יתפתח ויכוח המורכב בעיקר מבליל
צרחות והטחות שווא בלי להקשיב לצד השני (תרבות דיבור זה לא הצד החזק
שלהם, והם בטוחים שהם צודקים רק מתוקף היותם הורים) ההורים האלה לא
אוהבים אותנו, כך לא מתנהגים למי שאוהבים, לכן אין לנו ברירה אלא
להתחצף כדי לשרוד (זאת אומרת להטיח להם את האמת בפרצוף, לשים להם מראה
גדולה וכואבת מול הפנים). החוצפה שלנו עולה לנו יקר: גם החמרת היחסים
בינינו, וגם העונשים שאנו חוטפים משמיים. ברור לי שנדרש ממני לכבד את
הורי כמו שברור לי כי אין זה אפשרי... עכשיו כשמגיעים ימי ראש השנה
וכיפור, המורסה שוב התפוצצה, כפי שמאפיין כל כך את התקופה הזו (גם שנה
שעברה קרה אותו דבר). אני לא יכולה לכבד אנשים כאלה, זה יגרום לי
למחנק בגרון ולדמעות כאב והשפלה, אי אפשר שילוח הקן במקום?
מתנצלת על האורך, מדובר בתסכול רב שנים ומצטבר...
