שאלה ואבדה

התשובה

הגמרא במסכת בבא מציעא^[1] לומדת שייאוש מועיל גם אם יש סימן על החפץ האבוד. ונחלקו האמוראים במקרה שאדם הגביה חפץ ואחר כך התייאש הבעלים: לאביי אין זה נחשב ייאוש, ואילו לרבא נחשב ייאוש. הגמרא מוסיפה שהמחלוקת קיימת רק בחפץ שאין בו סימן, אך בחפץ שיש בו סימן – אם המוצא הגביה לפני הייאוש של הבעלים – אין הוא יכול לקחת את החפץ לעצמו, וחייב להכריז. ה'שלחן ערוך'^[2] פסק כאביי.

ראשית יש לבחון אם לאוזניות יש סימן. ב'ערוך השלחן'^[3] הגדיר חפצים הנעשים בבתי חרושת בכמויות גדולות ככאלו שאין בהם סימן, וזו המציאות באוזניות. אומנם הגמרא^[4] הביאה מחלוקת אם מקום נחשב לסימן, ונפסק כרבא שמקום הוא סימן.^[5] הריטב"א^[6] כתב שאדם שהניח חפץ במכוון במקום מסוים ושכח היכן הניח אותו, המקום נחשב לסימן, ואפשר שזו המציאות במקרה המתואר בשאלה. אך יש לדחות, שאין הכרח שהבעלים הניחן שם בכוונה, אלא ייתכן שהאוזניות נפלו מן התיק וכדו'. אף אם כן הניח את האוזניות או שכח אותן, נראה לדמות את המקרה דנן לדין כריכות קטנות,^[7] שכן מאחר שהן מתגלגלות ברגלי ההולכים, אין המקום נחשב לסימן. לדוגמה – אוזניות שמונחות במקום מרכזי, כמו תחנת רכבת, עלולות לזוז ממקומן ע"י אדם שרוצה לשבת במקום, ילדים שמסתובבים וכדו'.

ביחס לייאוש, המשנה בבבא מציעא^[8] מונה כמה דברים שאדם שמוצא אותם יכול לקחתם לעצמו וזכה בהם. אחד מהם הוא מעות, והסיבה לכך היא על פי דברי ר' יצחק האומר ש'אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה', ומסתבר שמייד כשנפלו המעות הוא שם לב לכך והתייאש. גם לשונות של ארגמן יכול המוצא לקחת לעצמו, כי מחמת חשיבותן 'ממשמשים בהם כל שעה', וכך פסק ה'שלחן ערוך'.^[9] ונראה לדמות כיום אוזניות לנ"ל שאנשים מחשיבים אותן ו'יודעים כל שעה' וכנ"ל.^[10] נמצא לפי זה שמותר אף להרים את האוזניות כדי לקחת אותן לכתחילה.

ונראה שלאחר מעשה יש להתיר למוצא לקחת אותן ולהשתמש בהן מכיוון נוסף, על פי המבואר ב'שלחן ערוך'^[11] שאדם שהגביה חפץ שאין בו סימן, יכול לקחתו לעצמו. ב'בית יוסף' מסביר שדין זה קיים גם אם הוא הגביה קודם ייאוש הבעלים, וטעמו שדברי אביי ביחס לייאוש שלא מדעת אמורים רק מלכתחילה, היינו שלא יגביה חפץ שאין בו סימן אלא ישאירו במקומו,^[12] אך בדיעבד, אם הגביה אותו – הוא יכול לקחת אותו לעצמו.^[13]

לסיכום, מותר לכתחילה להרים את האוזניות וליטול אותן לעצמו, ובכל אופן, אחר שכבר נטלן, זכה בהן.

[1].    ב"מ כב ע"א.

[2].    שו"ע, חו"מ סי רסב סעי' ג.

[3].    ערוה"ש, סי' רסב סעי' כה.

[4].    ב"מ כב ע"ב.

[5].    שו"ע חו"מ סימן רסב סעיף ג.

[6].    ב"מ כג ע"ב.

[7].    ב"מ כג ע"א. ע"פ פירוש רש"י שם ד"ה דמינשתפא.

[8].    ב"מ כב ע"א.

[9].    שו"ע שם.

[10].   וכך יוצא שאף אם נאמר שיש בהו סימן, עדיין נראה שהייאוש הקדים את המציאה.

[11].   שו"ע חו"מ סימן רס סעיף י.

[12].   אומנם הרמ"א (שם) סובר שאם הגביהו, הדין שיהא מונח עד שיבוא אליהו. אך בנידון דידן אין לחלק בין הפוסקים כשו"ע או כרמ"א, שנראה יותר שהיה ייאוש, ונקודה זו היא תוספת היתר אחר מעשה.

[13].   עי' שם באחרונים שהסבירו דין זה באופנים נוספים.