תרומות ומעשרות מ'ליקר' שמופק מענבי-הדסים

התשובה

בירושלמי[1] מבואר שיש חיוב ערלה בענבי ההדס במקומות שמגדלים אותם לצורך מאכל.[2] כך גם נראה מהמשנה במסכת סוכה[3] שענבי ההדס שימשו לצורכי אכילה משהשחירו. ובירושלמי מעשרות[4] מבואר שבשלב זה הם הגיעו ל'עונת המעשרות', על פי המשנה מעשרות[5] שעונת המעשרות של הפירות השחורים היא 'משיינקדו'. כך גם מבואר במשנה ובגמרא סוכה,[6] שלמרות שאסור ללקט ביו"ט את ענבי ההדס שענביו מרובים מעליו כדי להכשירו, משום שהדבר נחשב לתיקון כלי. אך כאשר מלקטים לצורך אכילה הדבר מותר, משום ש'תיקון הכלי' נעשה מאליו. כך פסקו הרמב"ם[7] וה'שלחן ערוך',[8] אלא שהתירו ללקט לאכילה דווקא 'אחד אחד'. מבאר ה'צפנת פענח',[9] שההיתר ביו"ט הוא דווקא 'אחד אחד' כי אם ילקט 'שניים שניים' הם ייקבעו למעשר, ושוב לא ניתן יהיה לאוכלם, שהרי אין מפרישים תרומות ומעשרות ביו"ט.[10] אלא שכל זה עומד לכאורה בסתירה לדברי הגמרא[11] שההדס נחשב כעץ סרק[12] ולכן ברכת ענביו 'שהכל', כפי שפסק 'שיבולי הלקט' בשם הגאונים,[13] וכן פסק ה'שלחן ערוך'.[14] והנימוק הוא שהענבים אינם חשובים, וגם אינם ראויים למאכל ללא בישול. אמנם החיד"א ב'ברכי יוסף'[15] כתב שהמנהג לברך, כדעת האר"י, 'בורא פרי העץ' על פירות עצי סרק, אולם כבר ביאר רבי רפאל מיוחס בשו"ת 'פרי האדמה',[16] שיש לנהוג כן דווקא בפירות חשובים של עצי סרק.[17] וכך משמע מהספר 'פתח הדביר',[18] שכתב עדות של רבי שמואל ויטאל על אביו רבי חיים ויטאל, שבירך 'בורא פרי העץ' על ענבי הדס מתוקים שגדלו בגינות העיר דמשק. ולשאלתו בנו הוא השיב, שהדבר תלוי בהרגלי הגידול של ההדסים, ובדמשק ברכתם 'בורא פרי העץ' היות ששם נוהגים לגדל הדסים לצורך אכילת הפירות. על פי תשובת רבי חיים ויטאל לבנו, נוכל ליישב את הסתירה בין הירושלמי המחייב אותם בתרומות ומעשרות, לבין הבבלי הסובר שהם פירות של אילן סרק, ולומר כי נוסח הברכה וחיוב הפירות בתרומות ומעשרות תלויים בהרגלי הגידול והאכילה. אם כן כיום שענבי ההדס אינם משמשים למאכל כי הם פירות גרועים, כשם שמי שיאכל אותם יברך עליהם 'שהכל', כך הם פטורים מתרומות ומעשרות. וכך בפשטות דעתו של הרב ישראלי:[19] מינים הנאכלים על ידי הדחק אינם חייבים בתרומות ומעשרות, אלא אם כן הם נזרעו לצורך מאכל אדם בדומה לסאה, איזוב וקורנית. אולם לדעת 'ערוך השלחן' (הל' זרעים סי' נד סעי' ז-ח): 'כל דבר שהוא מאכל אדם אפילו על ידי הדחק חייב בתרומה ומעשרות...', וכן פסקו רבים מפוסקי הדורות האחרונים,[20] ובוודאי שכך הדבר צריך להיות ביחס למאכל 'ענבי הדס' שצריך להפריש מהם תרומות ומעשרות, היות שמדברי הירושלמי מוכח שבמקומות מסוימים אכלו ענבי הדס ולא דווקא כאכילת דחק. כיום אנשים אינם אוכלים ענבי הדס, אך הם מכינים מהם 'ליקר' מענבי הדס, שהם נותנים טעם במים ובאלכוהול. מקרה זה דומה לשאלת חובת הפרשת תרומות מצמחים שחולטים אותם במים רותחים ושותים את מי החליטה בלבד ('תה צמחים'). ולגבי מקרה זה, לדעת כמה מהאחרונים הם פטורים מתרומות ומעשרות,[21] אך יש אומרים שחובה להפריש מהם תרומות ומעשרות, וראוי להחמיר כדעתם ולהפריש ללא ברכה.

לסיכום: כאשר מכינים ליקר הדסים מ'ענבי ההדס' לדעת רוב הפוסקים אין חובת הפרשת תרומות ומעשרות, ויש מחייבים בהפרשה, והמחמיר להפריש, יפריש בלא ברכה.