תרומות ומעשרות מ"יין שני" המיועד לעשיית עראק

התשובה

ב"ה י"ב אלול ה'תשע"ח

לכבוד

הרב מש"ש שליט"א

שדה יעקב

בתשובה לשאלתך: אם קיימת חובת הפרשת תרומות ומעשרות מעראק שמופק מהזגים של היין?

איסור הנאה של כילוי מיין של טבל

אכן במצבים מסויימים קיימת הפרשת תרו"מ גם מיין המיועד לעשיית "עראק" הקרוי גם "יין שני". ואף על פי שה"עראק" הוא אדים בעלמא, אך אדים אלו עשויים להיות לעתים אדים של טבל, כגון שהפיקו "עראק" מ"יין שני" שהוגדר כ"טבל" – ובמצבים אלו האיסור הוא לא רק בשתיית היין השני כמות שהוא, אלא אף יהיה אסור ליהנות ממנו "הנאה שיש בה כילוי" כלומר, הנאה הבאה תוך כדי שהוא כלה מן העולם, כיוון שהלכה פסוקה היא שאסור ליהנות מטבל "הנאה שיש בה כילוי", כפי שנפסק ברמב"ם (הל' מעשר פ"ו ה"ג):

"ואין זורעין את הטבל ואפילו פירות שלא נגמרה מלאכתן אסור לזרוע מהן עד שיעשר".

ודייקו נושאי הכלים (שם) שהרמב"ם דייק מהירושלמי (פאה סוף פרק ראשון) שרבנן חולקים על ר"ע אף שאינם מוזכרים במשנה (פאה פ"א מ"ו) וסוברים שאסור לזרוע טבל אף לפני גמר מלאכה.

גם בפירוש התבונה על הירושלמי (מהדורת מוצל מאש מעשרות פ"ה ה"א ד"ה ר' חייא) פירש באופן זה וכתב שלכאורה יש מקור לרמב"ם גם מדברי הירושלמי (מעשרות שם) שכתב במפורש שיש מחלוקת ר"ע וחכמים לגבי זריעה לפני מירוח.

אמנם דנו האחרונים מהו גדר האיסור? יש שכתבו שזהו גזירה דרבנן כפי שכתב הרע"ב (פאה פ"א מ"ו ד"ה זורע) ועוד אחרונים, כשלדעתם מן התורה מותר לזרוע טבל. כי ההנאה מהטבל האסורה מן התורה היא הנאה בדרך אכילה עפ"י הפסוק "עשר תעשר את כל תבואת זרעך… ואכלת". 

לעומת זאת יש מן האחרונים שכתבו וכן דייק החזו"א (דמאי סי' ד ס"ק ב ד"ה במל"מ) מפשטות לשונו של הרמב"ם (שם) שהוא סובר שזהו איסור תורה, והוא כלול באיסור הנאה של כילוי מפירות טבל, שלדעת חלק מן הראשונים היא מן התורה, ועי' עוד על כך באריכות במשנה למלך (תרומות פ"ב הי"ד ד"ה והטמאה ייהנו משריפתה).

אך במקרים הרגילים אין לכך נפק"מ כיוון שלמעשה אסורה כל הנאה של כילוי מפירות טבל ובכללם להפיק עראק מיין של טבל.

לפיכך, אם לאחר בדיקת הזגים יתברר שהיין השני הוא מוגדר כיין גמור, הרי שיהיה אסור להפיק ממנו עראק ללא הפרשת תרו"מ, כי הפקת העראק היא "הנאה שיש בה כילוי" מיין של טבל. היות שכאשר מבשלים את ה"יין השני" הוא מתאדה ומתכלה ונהפך לאדים ההופכים ל"עראק".

כמובן, שבמקרה זה ההפרשה היא לאחר הפרדת הנוזלים מהזגים, בדומה להפרשה על היין שהיא נעשית לאחר הסינון.

בדיקת יין שני לגבי חובת הפרשת תרו"מ ממנו

בכדי להגדיר את היין השני כיין של טבל ולחייבו בתרו"מ צריך תחילה לבדוק אם אכן המשקה היוצא מהזגים הוא נחשב כיין או שהם מים בעלמא מבחינה הלכתית, אפילו אם יהיה להם טעם יין.

לשם כך קבעו חז"ל צורת בדיקה מדוייקת שהיא נעשית באופן הבא: אם יוסיפו מים לזגים ולאחר מכן יפיקו הזגים עוד שליש יין יותר מהמים שנכנסו כשבסך הכל ביחד התוספת היא רבע מהתוצר הסופי, אזי המים שיוצאים מהזגים נחשבים כיין וצריך להפריש מהיין השני את שאר המעשרות חוץ מהתרומה, ואם לא יצאו נוזלים ביחס הזה אלא פחות מכך, ניתן להשתמש ביין השני ללא הפרשה, כפי שפסק השו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' פא):

"שמרי יין שנתן עליהם מים וסננן, אם נתן ג' ומצא ד', מוציא מעשר מזה היתר ממקום אחר, ואינו מפריש עליו תרומה, שהתורם מתחלה בלבו על הכל. ואם מצא פחות מארבע, אע"פ שמצא יתר על מדתו, ואע"פ שיש בהם טעם יין, פטור".

לכן עליכם להוסיף תחילה כמות מים מדודה לזגים ולהשהות את הזגים בתוך המים כפי הזמן המקובל במקרים אלו, ולאחר מכן תסננו את הזגים. אם תקבלו כמות נוספת של נוזלים שהיא לכל הפחות 33.3% יותר מהכמות שנכנסה, הרי שיין זה יהיה חייב בהפרשה נוספת, אך אם תקבלו פחות מכך היין השני יהיה פטור מהפרשה.

דרך משל אם תוסיפו 750 סמ"ק מים לזגים ולאחר זמן מסויים תסננו את הזגים ותקבלו תוספת של 250 סמ"ק נוספים על כמות המים שנכנסה, נמצא שהיין השני הוא יין טבל והוא מתחייב בהפרשה כנ"ל וזה כוונת השו"ע "נתן ג' ומצא ד', כי עכשיו יש לנו ליטר של מים מעורבים ביין, באופן כזה שהמים הם ג' חלקים (750 סמ"ק) ונוזל היוצא מהזגים הוא החלק הרביעי (250 סמ"ק) שנוסף מהזגים.

במקרה זה, אמנם חלה חובת הפרשה מהיין הנ"ל של רוב סוגי התרומות והמעשרות, אך אין צורך להפריש פעם נוספת תרומה גדולה, כפי שנפסק בשו"ע (שם סעי' נ):

".....התורם את היקב, צריך שיכוין את לבו לתרום על מה שבחרצנים ועל מה שבזגים.... ואם לא נתכוין, אלא תרם סתם, נפטר הכל, שתנאי ב"ד הוא שתרומה על הכל".

כוונת השו"ע שאף כשהיין השני הוא טבל והוא חייב בהפרשה, אין צריך להפריש ממנו תרומה גדולה פעם נוספת, כי כבר בשעת ההפרשה הראשונה של התרומה ביין הראשון הוא התכוון לפטור על ידה את המיץ שספוג בזגים, אך בזה בתרומה גדולה שאין לה שיעור, אך לא ניתן לומר כן לגבי שאר המעשרות. כיוון שבשעת הפרשת תרו"מ מהיין הראשון הוא לא יכול לדעת בדיוק כמה יין הוא יפיק מהיין שספוג בזגים, והוא קרא שם למעשר רק לפי היין שהוא יודע על קיומו.

על כן במקרה ובצעתם את הבדיקה והתברר שצריך להפריש מהיין השני תרומות ומעשרות , ההפרשה צריכה להתבצע באופן הבא:

צריך להוציא הצידה בדיוק 1% אחוז "מהיין השני" – ולדלג על קריאת שם של תרומה גדולה, ולהתחיל את נוסח ההפרשה בקריאת שם "מעשר ראשון".

לכן למעשה, לאחר שבעל היין מזיז הצידה 1% מהיין השני יאמר את הנוסח כדלהלן:

"המאית (הכוונה ל 1%) שהנחתי בצד ועוד תשע מאיות בצד העליון של היין שברצוני לתקן, הרי הם מעשר ראשון", ולאחר מכן להמשיך בנוסח ההפרשה הרגיל:
"המאית שהזכרתי הרי היא תרומת מעשר. עוד תשע מאיות בצד התחתון של היין שברצוני לתקן הרי הן מעשר עני".

כמובן, שנוסח זה מתאים רק לשנה זו שהיא שנת מעשר עני, והיין שאתם מפיקים פטור מקריאת שם מעשר שני.

בברכת התורה והארץ

אהוד אחיטוב