שאילה לתרומת מעשר שנשפכה

התשובה

 

א. שאילה לאחר נתינה

 

הגמרא (נדרים, נט ע"א) אומרת שכאשר התרומה ביד הכוהן, אי אפשר להישאל עליה. הסבירו (רא"ש, ר"ן ועוד ראשונים) שמכיוון שהתרומה יצאה מידי הבעלים, כבר קוימה בה מצוות נתינה לכוהן, ולכן אין הבעלים יכול להישאל ולהסיר ממנה שם תרומה. הש"ך (חו"מ, סי' רנה ס"ק ו) הקשה: מדוע כשהתרומה ביד הכוהן אין הבעלים יכול להישאל, הרי הבעלים יכול להתחרט ומעיקרא לא תחול כאן הפרשה ומה בכך שהפירות ברשות הכוהן? ועיין שם בדבריו, שכיוון שנתן, הרי זה מעשה המבטל דיבור ולכן לא יכול להישאל. ועיין ב'קרן אורה' (נדרים, נט ע"א) שהביא את פירושו של ר' אליעזר ממיץ (הובא ברא"ש, נדרים, נט ע"א ד"ה: בתרומה) שתרומה שביד הכוהן, הכוהן איננו יכול להתירה כיוון שהוא לא הקדישה, אבל הבעלים יכול להישאל על התרומה אפילו שהיא ביד הכוהן, מכיוון שהוא עוקר את ההפרשה מעיקרא. על פי יסוד זה הסביר המהר"י קורקוס (הל' תרומות, פ"ד הי"ז), מדוע כשהביא הרמב"ם דין שאילה בתרומה, לא הזכיר כלל את הדין שאין שאילה כשהתרומה ביד כוהן.  לפי הסבר זה הרמב"ם נקט כר' אליעזר ממיץ, שהבעלים יכול להישאל על התרומה גם כשהיא ביד כוהן. גם ה'כסף משנה' כתב כן, ועיין שם שהביא תירוץ שני, שאולי הרמב"ם מסכים לשאר הראשונים, שאף הבעלים לא יכול להישאל לאחר הנתינה לכוהן. השו"ע (יו"ד, סי' שלא סעי' מח) הביא את דברי הרמב"ם, ולא הזכיר שכשהתרומה היא ביד כוהן, הבעלים אינו יכול להישאל, ומשמע שסובר שיכול תמיד להישאל, כיוון שהחרטה היא מעיקרא. אולם בשו"ע (יו"ד, סי' רנט סעי' ו)[1] משמע שסובר כדעת הרא"ש, שבהגיע התרומה לידי המקבל אין אפשרות להישאל. ואולי יש לחלק בין צדקה ומעשרות.

בכל אופן בתרומות ומעשרות יש מחלוקת, האם הבעלים יכול להישאל לאחר הנתינה לכוהן. ולכאורה הוא הדין בנדון דידן: לדעת ר' אליעזר ממיץ יכולים תמיד להישאל, אפילו שהתרומה או תרומת המעשר נשפכו, (וכך נראה גם ברמב"ם), ואילו לפי רוב הראשונים, כיוון שאין התרומה או תרומת המעשר ביד הבעלים, אי אפשר להישאל עליה.

 

ב. סברת ה'נודע ביהודה' - הכוהן אינו חייב להאמין לבעלים

 

אולי אין המקרה של נתינת התרומה לכוהן דומה למקרה שהיין של תרומת מעשר נשפך. ה'נודע ביהודה' (יו"ד, תניינא סי' קנד) הסביר שכאשר התרומה מצויה כבר ביד הכוהן, אין הבעלים יכול להישאל, מכיוון שהכוהן אינו חייב להאמין לו שהוא אמנם מתחרט על ההפרשה, ומה עוד שהכוהן תפוס בתרומה, על כן לא מועילה שאילה. אם כן נראה שכל זה כאשר התרומה ביד הכוהן, אבל אם נשפכה תרומת המעשר ולא ניתנה לכוהן, אזי אין שייכת כאן טענת 'את לא מהימנת לי'. לפי זה, לדעת הרא"ש והראשונים הסוברים שאין להישאל כשהתרומה ביד כוהן, במקרה שנשפכה תרומת המעשר - גם הם יודו שהבעלים יכול להישאל.

 

ג. השפיכה נחשבת כמעשה שמבטל דיבור

 

הש"ך (חו"מ רנה ס"ק ו) כתב, שהטעם שאין מועילה שאילה לאחר שהגיעה התרומה לידי כוהן, הוא משום שהבעלים עשה מעשה ונתן לכוהן, אם כך, במעשהו ביטל את אפשרות הדיבור ואפשרות השאילה. עיין ב'מעדני ארץ' (תרומות, פ"ד הי"ז אות ד) ששם חידש שאם הכוהן חטף את התרומה והבעלים לא עשה מעשה נתינה, יכול להישאל אפילו לשיטות האוסרות, כיוון שלא עשה מעשה של נתינה. ויש לעיין האם השפיכה של תרומת המעשר נחשבת להיות מעשה המבטל את הדיבור? ומתוך הדין שהראשונים (רא"ש, ר"ן) הזכירו, שקיים בתרומה מצוות נתינה וכוהן זכה בה, משמע ששפיכה שלא נעשה בה מעשה נתינה ולא זכה בה כוהן, איננה נחשבת להיות מעשה המבטל את האמירה, כיוון שלא נתן לאדם אחר.

 

ד. שאילה על המעשר

 

יש להוסיף, שאפילו לשיטות שאין הבעלים יכול להישאל על התרומה שביד הכוהן, זאת כשרוצה להישאל על התרומה עצמה שהועברה לרשות כוהן, אבל אם נשאל על המעשר הראשון ומבטלו, אינו נשאל על מה שביד הכוהן, אלא על מה שהוא ברשות הבעלים עדיין. אם כן, בשאילה של המעשר הראשון, מופקעת ממילא תרומת המעשר מעיקרא, שהרי כל תרומת המעשר היא עשירית מתוך המעשר הראשון ואם אין מעשר ראשון כיצד תהיה תרומת מעשר?! ואפילו אם תרומת המעשר ביד הכוהן, חייב הכוהן להחזיר את תרומת המעשר לבעלים שנשאל על המעשר ראשון. כל שכן כאשר לא הייתה נתינה לכוהן, אלא נשפכה התרומה, ברור שבטל שם תרומת מעשר מהיין שנשפך. (עיין ב'מעדני ארץ', תרומות, פ"ד הי"ז אות ד ד"ה: אלא עיקר שהביא חידוש זה).

 

סיכום ומסקנה

 

ישנה מחלוקת ראשונים האם לאחר נתינה לכוהן יכול המפריש להישאל.

אפילו לדעות שאין אפשרות להישאל לאחר נתינת התרומה, במקרה של שפיכה יש להקל, מכיוון שאין מדובר כאן בנתינה לכוהן, שיכול לטעון שהוא לו מאמין לחרטת הבעלים. כמו כן אין השפיכה נחשבת למעשה המבטל את אפשרות השאילה.

כשמבטל הבעלים את המעשר הראשון מתבטל בוודאי גם שם תרומת המעשר שביד הכוהן. עולה מכל הנימוקים הללו שאדם שטעה והפריש פחות מכדי חיוב תרומת מעשר, יכול להישאל על תרומת המעשר, אפילו אם היא כבר נשפכה.

עוד יש כאן להוסיף בנידון דידן, שההפרשה הייתה בדרך של שליחות. במקרה של טעויות השליח, הבעלים אומרים 'לתקוני שדרתיך ולא לעוותי', ואם כך, מעיקרא בטל שם שליח, ואין כאן הפרשה כלל. אם כן, ייתכן שבנידון דידן, לכולי עלמא לא חל שם תרומת מעשר, אחרי שהשליח טעה ונתן פחות מהכמות.

להלכה,נראה שאפשר להישאל על המעשר הראשון, וממילא בטל דין תרומת המעשר, ואז הבעלים יכול להפריש לפי הסדר ובצורה מתוקנת.