הפרשת תרומות ומעשרות בערב שבת בין השמשות

התשובה

בגמרא^[1] נחלקו רבי וחכמים אם פעולות שאסור לעשותן בשבת מדרבנן – נאסרו גם בבין השמשות. לדעת רבי לא גזרו עליהן בבין השמשות, ולדעת חכמים גזרו. ביחס לפעולות שנאסרו בבין השמשות, מובא במשנה בשבת^[2] שאין לעשר טבל ודאי.^[3] רש"י^[4] פירש שהמשנה היא כדעת חכמים האומרים שכל שבות נאסר בבין השמשות, ומשמע שלדעת רבי כל שבות מותר. אמנם לדעת הרמב"ם^[5] המשנה כרבי ששבות מותר בבין השמשות, אבל אף לדעתו לא הותר כל שבות אלא רק לצורך מצווה או דוחק, וכן אם היה 'טרוד או נחפז', והאיסור במשנה נאמר כשאין צורך מיוחד.^[6] ה'שלחן ערוך'^[7] פסק כרמב"ם, ולכן במקרה של דוחק, צורך גדול או מצווה ניתן לעשר את פירות הטבל שברשותו. האחרונים נחלקו מה נחשב צורך גדול ביחס להיתר לתקן את פירותיו. יש שהסבירו^[8] שההיתר לעשר את פירות הטבל נאמר רק אם אין לו מה לאכול בשבת. מנגד יש שכתבו^[9] שמותר לעשר את הטבל אף כשיש לו אוכל בביתו, אלא שבתוספת הפירות יתווספו לו עונג וכבוד לשבת. עוד יש לציין שהיתר זה אמור רק כשקיבל שבת ביחידות, אבל אם כל הציבור קיבל שבת – כל שבות נאסר בבין השמשות.^[10]

למעשה, בשעת צורך גדול, כשלא הספיק לעשר את פירותיו, ואם יתקנם יוסיפו לו כבוד ועונג לשבת, ניתן לסמוך על המתירים ולעשר את פירותיו בבין השמשות בברכה.^[11] היתר זה אמור רק במקרה שקיבל שבת ביחידות, אבל אם הציבור קיבל שבת, אסור בכל אופן.

[1].   עירובין ל ע"ב; לב ע"ב.

[2].   שבת לד ע"א.

[3].   איסור ההפרשה הינו מדרבנן כמבואר בביצה לו ע"ב; רמב"ם הל' שבת פכ"ג הי"ד; שו"ע או"ח סי' שלט סעי' ד; וראה משנ"ב, סי' רסא ס"ק ג, שכתב שאפילו מעשר פירות שחיובו מדרבנן נאסר.

[4].   רש"י, שבת שם, ד"ה ספק חשיכה; וכ"כ הר"ן, שבת יד ע"ב בדפי הרי"ף; כלבו סי' לו.

[5].   רמב"ם, הל' שבת פכ"ד ה"י; וראה כס"מ בשם תשובת ר' אברהם בן הרמב"ם; רמב"ם, הל' עירובין פ"ו ה"ט; וכ"כ המאירי, שבת לא ע"ב.

[6].   הראב"ד צמצם את היתרו של רבי; ראה: רשב"א, עירובין לג ע"ב; ריטב"א שבת לד ע"א.

[7].   שו"ע, או"ח סי' רסא סעי' א; שם, סי' שמב סעי' א.

[8].   שו"ע הרב, או"ח סי' רסא סעי' א; אמנם בקונטרס אחרון, בהערה א, הרחיב מעט את ההיתר; כך משמע מהב"ח סי' שמב; משנ"ב, סי' רסא ס"ק ד; ערוך השולחן, או"ח סי' רסא סעי' יא; קצות השלחן, או"ח סי' עה ס"ק ב; וראה בבדי השולחן, לקצות השלחן שם, ס"ק ה; שש"כ ח"ב פרק מו סעי' כ.

[9].   כך משמע בב"י, או"ח סי' שמב, שכתב: 'ודאי כל לצורך השבת דבר מצווה הוא'; שם, סי' שז  אות כב; שו"ת מהרש"ל, סי' מו; לבוש, סי' רסא ס"ק א; אליה רבה, לשו"ע שם; באור הלכה, סי' שמב ד"ה מותר, ונסמך על דברי הרמ"א, או"ח סי' תטו סעי' א; וסותר למה שכתב במשנ"ב בהערה 65; כך משמע מערוך השלחן, סי' תטו; ילקוט יוסף, סי' רסא סעי' ה.

[10].  אליה רבה, סי' רסא ס"ק ח; ערוך השלחן, או"ח סי' רסא סעי' טז.

[11].  באור הלכה, סי' רסא ס"ק א ד"ה עירובי; שו"ת יחוה דעת, ח"ו סי' לא.