התשובה
אכן במצבים מסוימים בית או חצר של אדם אחר אינם יוצרים קביעות למעשר, אך נחלקו הפוסקים באילו מקרים הפירות נקבעו למעשר, ואסור לאכול מהם אפילו באופן ארעי, כפי שיבואר.
- יש הסוברים שאכן חצר של אדם אחר אינה קובעת למעשר; למעט מקרה שבו בעל החצר מאפשר לבעל הפירות ללון בביתו.[1]
- יש הסוברים שבאופן עקרוני חצר חברו אינה קובעת למעשר, אך במקרה שהוא העלה פירות לייבוש על גג ביתו דרך חצר חברו, חייבוהו להפריש משום מראית העין.[2]
- להלכה פוסקים שחצר חברו אינה קובעת למעשר, רק במקרה שאדם הכניס את הפירות לחצר חברו או לבית חברו באופן זמני,[3] אך אם הוא הכניס את הפירות לצורך אכילה – חצר חברו ובית חברו קובעים למעשר.[4]
מסקנה
א. במקרה הנידון, הפירות נקבעים למעשר. כיוון שמדובר שאנשים שמתארחים אצל חבריהם או קרוביהם וקוטפים פירות בחצר ומכניסים לבית על מנת לאכול מהם, לדעת כל הפוסקים הפירות נקבעים למעשר, אף אם הם זכו בפירות לאחר הקטיף.
ב. כך הדין גם כשאדם קוטף בחצר חברו שני פירות יחד, על מנת לאוכלם שם, או שקוטף פרי הדר אחד שנאכל פלחים – אסור לו לאכול מהם בחצר אפילו אכילת עראי ללא הפרשה.
[1]. ראב"ד הל' מעשר פ"ד הי"ג; פ"ה ה"ח; וכן דעת הכס"מ שם כפשט לשון הרמב"ם הל' מעשר פ"ה ה"ח שפסק: 'וכבר ביארנו שאין הבית שאינו שלו קובע לו כשיעברו הפירות בתוכו'. ואף שבהל' מעשר פ"ד הי"ג פסק לכאורה להיפך, שהרי כתב שאם אדם הביא פירות לאכילה 'והכניסן לחצר חברו נקבעו למעשר', לדעת הכס"מ יש שם טעות סופר, וצריך לגרוס 'והכניסן לחצרו'. ובאופן דומה תירץ המהר"י קורקוס הל' מעשר פ"ד הי"ג, בתחילת דבריו מבלי לשנות את הגרסה, כי ייתכן שסובר שבאמת חצר של אחר אינה קובעת למעשר עבור בעל הפירות, ומה שכתב הרמב"ם שם: 'לא יאכל עד שיעשר', כוונתו שלבעל החצר אסור לאכול מהם כי חצרו קבעה אותם, אבל בעל הפירות אכן פטור מלעשר.
[2]. רדב"ז הל' מעשר פ"ד הי"ג; ופ"ה ה"ח; כשהוא מדייק זאת מלשון הרמב"ם בהל' מעשר פ"ד הי"ג, שכתב: 'הביאן לאכלן בראש גגו ושכח והכניסן לתוך חצר חבירו נקבעו ולא יאכל עד שיעשר'. כלומר הרמב"ם עוסק באדם שהעביר פירותיו לייבוש דרך חצר חברו והעלם לראש גגו. במקרה כזה, אם הוא היה מכניס אותם דרך חצרו, הוא היה פטור מהפרשה, כדין פירות לפני גמר מלאכה שהועלו לייבוש על הגג. אך כיוון שהכניסם דרך חצר חברו, עלולים לחשוב שמטרתו לאכילה, כי אדם אינו רגיל להעלות פירות לייבוש בראש גגו דרך חצרו חברו. לכן חייבו אותו בהפרשה מפני מראית העין, שלא ילמדו מכך שגם אם אדם העלה לראש גגו פירות שכבר נגמרה מלאכתם הוא פטור מהפרשה.
[3]. ולכך התכוון הרמב"ם בהל' מעשר פ"ה ה"ח, שכתב: 'וכבר ביארנו שאין הבית שאינו שלו קובע לו כשיעברו הפירות בתוכו'; כוונתו להכנסה של הפירות באופן זמני תוך כדי מעבר ממקום למקום. והתכוון למה שפסק בהלכות מעשר פ"ד הי"ב: 'הרוכלין המחזירין בעיירות שהן נכנסין מחצר לחצר אוכלין עראי עד שמגיעין לבית שלנין בו'.
[4]. ועל מקרה זה פסק הרמב"ם, הל' מעשר פ"ד הי"ג: 'הביאן לאכלן בראש גגו ושכח והכניסן לתוך חצר חבירו נקבעו ולא יאכל עד שיעשר'; שאדם הכניס פירות לחצר חברו על דעת שיאכלם ולא בהעברה בעלמא. כן מסקנתו של המהר"י קורקוס, הל' מעשר פ"ד הי"ג, ביישוב דברי הרמב"ם; וכן כתבו מרכבת המשנה, הל' מעשר פ"ד הי"ג; שו"ת ישועות מלכו, קרית ארבע הל' מעשר פ"ד הי"ג; חכמת אדם, שער מצוות הארץ פ"ג סעי' ז ובבינת אדם שם ס"ק ד; דרך אמונה, הל' מעשר פ"ה ה"ח ס"ק פד.
