התשובה
מצד הדין יש לתת את הפירות עצמם לעניים, ולא את דמיהם[1]. אם אינו מוצא עני לתת לו, מחויב לאכול את הפירות (אם יש לו עניין בהם) ולתת לעני את דמיהם, מדין השבת אבדה.
כתב הרמב"ם לגבי מתנות כהונה:[2]
מקום שאין בו כהן מעלה המתנות בדמים ואוכלן מפני הפסד כהן ויתן הדמים לכל כהן שירצה.
משמע מדבריו אפוא שרק מפאת הפסד הכוהן הוא חייב לדאוג למתנות, אבל אינו חייב בכך מצד הקדושה שבהם. לעומת זאת לגבי תרומה, כתב הרמב"ם[3]:
אין ישראל חייבין להטפל בתרומה ולהביאה מן הגורן לעיר ומן המדבר לישוב... ואם היתה חיה או בהמה אוכלתה שם ואינה משתמרת שם מהם התקינו חכמים שיטפל בה ויביאנה לעיר ויטול שכר הבאתה מכהן, שאם הפרישה והניחה לבהמה ולחיה ה"ז חילול השם.
נמצא שלגבי תרומה - יש תקנת חכמים לטפל בה, ואילו לגבי מתנות כהונה - אין תקנת חכמים לטפל בהן. ונראה שסיבת ההבדל היא שמתנות כהונה - אין בהן קדושה, וכן כתב הרמב"ם [4]:
ואם רצה הכהן למכור המתנות או ליתנן במתנה אפילו לעכו"ם או להאכילם לכלבים מאכילם שאין בהן קדושה כלל.
לפי זה נראה שהואיל ומתנות עניים גם כן אין בהן קדושה, אין חיוב מדרבנן להיטפל בהן. ואולם במקרה שייגרם הפסד לעניים אם לא יאכלן, יש לו לאוכלן ולשום את דמיהם, מדין השבת אבדה.
[1]. דרך אמונה, שם צה"ל סק"ד; וכן נכתב בדרך אמונה, הלכות מעשר פ"ז ה"ה, ס"ק כה; וכן משמע מדברי הריטב"א והרשב"א, גיטין ל ע"ב, בד"ה ישראל שאמר ללוי. וכן כתב חזון איש, מעשרות סי' ח אות ה, בד"ה וברדב"ז. ועיין תשובת מהר"י קורקוס הובאה בשו"ת הרדב"ז ח"א, סי' ש"מ. וכן עיין בדברי הרדב"ז שם, הדנים בחובת נתינת מתנות כהונה הן או גם דמיהן; והחזו"א הנ"ל למד מזה גם לעניין מעשר עני; וכן בדרך אמונה הנ"ל. ועיין אמונת עתיך, גיליון 93 עמ' 40-46 במאמרו של הרב יעקב אפשטיין, ובהערת הרב יואל פרידמן שם . ומדברי רבנו שמחה (בתשובה שהובאה באור זרוע, הל' צדקה סי' יא), משמע כדברי הראשונים הנ"ל, שאם נתן את הדמים ולא את הפירות עצמם, לא יצא ידי חובת נתינה לעני.
[2]. רמב"ם, הל' ביכורים פ"ט הט"ז.
[3]. רמב"ם, הל' תרומות פי"ב הי"ז.
[4]. רמב"ם, הל' ביכורים פ"ט ה"כ.
