מעמדם של פירות שגדלו בעצים פרטיים בקרקע ציבורית

התשובה

תשובה:

הקדמה, יש להדגיש שלכתחילה צריך לבקש רשות, והתשובה מתייחסת למצב של לאחר מעשה.

בנוגע לשאלה הראשונה, מה דין הפירות, האם כל אחד רשאי לקטוף מהם?

התשובה, בוודאי שאסור לאנשים אחרים לקטוף מהפירות ללא רשות מבעל העצים. כי הפירות וכן העצים הם בבעלותו של בעל העצים אף ששתל אותם שלא ברשות. וכל הדיון הוא יהיה כמה כסף הרשות המקומית תצטרך לשלם לו אם היא תדרוש ממנו לפנות את המקום.

כך מצאנו בגמ' בבא מציעא קא ע"א, מקרה בו אדם יורד לתוך שדה חברו שלא ברשות ושתל שם עצים, ומסקנת הגמ' היא שאף אם בעלי השדה מקפידים על מה שהוא עשה והם תובעים ממנו לצאת מהשדה, הוא עדיין זכאי לדרוש תשלום על העצים שלו, אך במקרה והשדה אינה מיועדת לנטיעות אז "ידו על התחתונה", ומשמעות הדבר שהוא מקבל רק החזר הוצאות ולא רווח שמפיקים הפירות. ואם ההוצאות גדולות יותר ממחיר הפירות, הוא מקבל רק את מחיר הפירות. אולם אם זאת שדה שמיועדת לנטיעות, ועכשיו מבקשים ממנו לצאת, הוא זכאי לקבל תשלום מלא על העצים ועל הפירות. וכך פסק הרמב"ם הל' גזלה ואבדה פ"י ה"ד. וכן פסק גם השו"ע חושן משפט הל' גזילה סי' שעה סעי' א, וז"ל:

"היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה, אם היתה שדה העשויה ליטע, אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה, ונוטל מבעל השדה. ואם אינה עשויה ליטע, שמין לו וידו על התחתונה".

מכאן התשובה לשאלה השנייה:

הפירות האלו חייבים בתרומות ומעשרות כי הפירות אינם הפקר והם בבעלות של בעל העצים, כשניתן להבין זאת לאור החלוקה בין בעלות על הקרקע לבעלות על העצים והפירות.

גדולה מזאת מצאנו בדברי הירושלמי מעשרות פ"א ה"א, שאף אם זרעו שדה של הפקר שחייבים בתרומות ומעשרות, וז"ל:

"רבי זעירא רבי יסא בשם רבי לעזר הזורע שדה הבקר חייב במעשרות".

אלא שלפני הפני משה אין הדבר דומה לנידון שלנו כיוון שלדעתו סיבת החיוב, כי שם גם השדה היא בבעלותו, כלשון פני משה מעשרות פ"א ה"א, וז"ל:

"הזורע שדה הפקר. זכה בה בכך וחייב במעשרות".

אך גם במקרה שלנו אף שהוא לא יכול לזכות בשדה כי השדה היא של הרשות המקומית, אך הפירות הם בבעלותו.

וכך פסק הרמב"ם הלכות תרומות פרק ב הלכה יא: "וכן ההפקר פטור מן התרומה ומן המעשרות, ואפילו הפקירו העכו"ם לו, אבל הזורע שדה הפקר חייב בתרומה ומעשרות".

וכן גם פסק השו"ע יו"ד סי' שלא סעי' טז: "ההפקר פטור מתרומה ומעשרות. אבל הזורע שדה הפקר, חייב בתרומה ומעשרות".

וביארו את טעם הדבר הוא כפי שכתב הלבוש יו"ד סימן שלא סעיף טז: "דאע"פ שהשדה הפקר הדגן אינו הפקר דהא יש לו בעלים". 

וכך גם נימק הש"ך יו"ד סי' שלא ס"ק כז ד"ה חייב כו': "דאף על פי שהשדה הפקר הדגן אינו הפקר דהא יש לו בעלים".

מסקנה:

אדם ששתל בקרקע ציבורית בין אם מוחים על כך ובין אם אינם מוחים על כך, העצים והפירות הם רכושו של האדם שנטע אותם. כמו כן הפירות הללו אינם הפקר והם חייבים בתרומות ומעשרות.

בברכת התורה והארץ

אהוד אחיטוב