התשובה
ב"ה כט ניסן תשפ"א
שלום וברכה וכל טוב
נראה שהתשובה לשאלתך קיימת בפסוקים שהם המקור לתקנת הפרשת תרומות ומעשרות גם משאר הגידולים שאינם דגן תירוש ויצהר.
שהרי מפורש שבזמן חזקיהו המלך כאשר הוא קורא להם להפריש תרו"מ ולתת אותם לכהנים והלויים (כל אחד ומתנתו) לא רק שהם נענים לקריאתו, אלא שהם הוסיפו והפרישו מרצונם הטוב יותר מהמחוייב על פי דין תורה, ודווקא משום כך הם זכו לברכה ביבול, כפי שהבטיחה התורה שמי שמעשר זוכה לברכה, כמפורש בגמרא (תענית ח ע"ב):
"ואמר רבי יוחנן: מאי דכתיב עשר תעשר - עשר בשביל שתתעשר. אשכחיה רבי יוחנן לינוקא דריש לקיש, אמר ליה: אימא לי פסוקיך! - אמר ליה: עשר תעשר. אמר ליה: ומאי עשר תעשר? - אמר ליה: עשר בשביל שתתעשר. אמר ליה: מנא לך? אמר ליה: זיל נסי. אמר ליה: ומי שרי לנסוייה להקדוש ברוך הוא? והכתיב לא תנסו את ה'! אמר ליה: הכי אמר רבי הושעיא: חוץ מזו, שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די...
כלומר, אע"פ שיש איסור לנסות את הקב"ה כלשון הפסוק (דברים ו, טז): “לֹא תְנַסּוּ אֶת ה’ אֱלֹוהֵיכֶם...."; הרי שבנתינת המעשרות הדבר מותר, ולכן לא חששו בתקנה זו לחסרון כיס, לאחר שיש לנו הבטחה מפורשת שמותר לבחון את הקב"ה בדבר זה.
ונבאר את הדברים בהרחבה.
כידוע התקנה להפריש תרו"מ מיבול שאינו דגן תירוש ויצהר היא תקנה קדומה שנתקנה בזמן חזקיהו המלך. כפי שדרשו חז"ל במס' נדרים נה ע"א, את הפסוקים בדברי הימים (ב לא א, ד-ה):
"וַיַּעֲמֵ֣ד יְחִזְקִיָּ֡הוּ אֶת־מַחְלְק֣וֹת הַכֹּהֲנִ֣ים וְ֠הַלְוִיִּם עַֽל־מַחְלְקוֹתָ֞ם אִ֣ישׁ׀ כְּפִ֣י עֲבֹדָת֗וֹ.... וַיֹּ֤אמֶר לָעָם֙ לְיוֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלִַ֔ם לָתֵ֕ת מְנָ֥ת הַכֹּהֲנִ֖ים וְהַלְוִיִּ֑ם לְמַ֥עַן יֶחֶזְק֖וּ בְּתוֹרַ֥ת ה'. וְכִפְרֹ֣ץ הַדָּבָ֗ר הִרְבּ֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ רֵאשִׁ֣ית דָּגָ֗ן תִּיר֤וֹשׁ וְיִצְהָר֙ וּדְבַ֔שׁ וְכֹ֖ל תְּבוּאַ֣ת שָׂדֶ֑ה וּמַעְשַׂ֥ר הַכֹּ֛ל לָרֹ֖ב הֵבִֽיאוּ ".
ונחלקו המפרשים בהסבר הגמ', האם התקנה נתקנה באופן ישיר על ידי חזקיהו המלך לתת מעשרות מכל סוגי היבול. וכפי שפירשו את דברי הגמ' בנדרים נה ע"א, רש"י נדרים שם ד"ה וכפרוץ הדבר, וכן פירש הרא"ם הובאו דבריו בשיטה מקובצת נדרים שם ד"ה וכפרוץ הדבר, וכך גם ביאר בדרך אמונה תרומות פ"א ה"ו ס"ק נט.
לעומת זאת מדברי הר"ן נדרים נה ע"א ד"ה וכפרוץ הדבר; ועוד מפרשים נראה שחזקיהו לא צווה אותם באופן ישיר להפריש תרו"מ יותר ממה שצוותה התורה, אלא זירז אותם לקיים את ההפרשה והנתינה של התרומות והמעשרות בהם חייבה אותם תורה, כלשונו של הר"ן:
"דבימי חזקיה לא היו זריזין להפריש תרומות ומעשרות עמד חזקיה ותקן שיביאו אותם בית ה' וכתיב וכפרוץ הדבר שנתחזקה וגברה תקנתו של חזקיה. הרבו בני ישראל...".
כלומר, אחרי שהעם נענה לקריאתו של חזקיהו הם אף הוסיפו יותר ממה שהוא תיקן להם, .
וכן משמע מדברי המאירי (נדרים נה ע"א ד"ה ולענין):
"ממה שכתוב בדברי הימים שתיקן חזקיה שיביאו המעשרות לאוצר בית המקדש וכפרוץ הדבר רצה לומר, שנתפשטה תקנתו הרבו בני ישראל מעשר דגן תירוש ויצהר וכל תבואת השדה לאתויי פול המצרי וחביריו".
ויש שביארו שהתקנה של חזקיה הייתה לייעד את נתינת התרומות ומעשרות רק לכוהנים ולויים העוסקים בתורה עפ"י הגמ' חולין קל ע"ב:
"דאמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין שאין נותנין מתנה לכהן עם הארץ? שנאמר: "ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת ה' - כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת, ושאינו מחזיק בתורת ה' אין לו מנת.כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת, ושאינו מחזיק בתורת ה' אין לו מנת". והעם מצידו ראה שהכוהנים שעסקו בתורה רבים ולכן העם התנדב לתת ממה שהוא חייב, וכפי שכתב המלבי"ם (דברי הימים ב, לא, ד-ה):
"ויאמר. צוה שהמעשר והתרומה שהוא מנת הכהנים והלוים לא יתנו לכהנים ההולכים בטלים, רק להעוסקים בתורה, שהנתינה יהיה שעי"כ יחזקו בתורת ה'".
וכאשר רבו כהנים ולוים עוסקים בתורה שהוטל על ישראל לפרנסם, הוסיפו בני ישראל שלא לבד שנתנו להם ראשית דגן תירוש ויצהר שחייב מן התורה, כי הביאו גם מן יתר תבואת שדה כמו קטניות, וגם מעשר הכל, שעשרו כל אשר היה להם, כמו מעשר כספים והריוח שלהם, והכל הביאו לרוב, עד שהיה מספיק לפרנסתם".
אם כן גם מדבריו יוצא, שהתקנה של חזקיה הייתה רק למי להעדיף את הכהנים והלויים לומדי התורה מאותן אנשים להם זיכתה התורה, והעם מצידם נתנו יותר. אך בין אם נאמר שזאת הייתה מראש התקנה של חזקיה המלך, ובין אם נאמר שבתחילה העם קיבל עליו זאת מצידו, מפורש בהמשך אותם פסוקים, שכאשר העם הביא מכל "תבואת השדה" שלהם, לא רק שלא היה להם חסרון כיס אלא שתקנה זו הביאה לברכה ביבול של עם ישראל, על פי דרשת חז"ל: "עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר", כפי שמפורש בהמשך הפסוקים שם בדברי הימים (שם פסוקים ו-י):
"וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֣ל וִֽיהוּדָ֗ה הַיּֽוֹשְׁבִים֘ בְּעָרֵ֣י יְהוּדָה֒ גַּם־הֵ֗ם מַעְשַׂ֤ר בָּקָר֙ וָצֹ֔אן וּמַעְשַׂ֣ר קָֽדָשִׁ֔ים הַמְקֻדָּשִׁ֖ים לַה' א-לו-היהם, הֵבִ֕יאוּ וַֽיִּתְּנ֖וּ עֲרֵמ֥וֹת עֲרֵמֽוֹת: בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשְּׁלִשִׁ֔י הֵחֵ֥לּוּ הָעֲרֵמ֖וֹת לְיִסּ֑וֹד וּבַחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֖י כִּלּֽוּ: וַיָּבֹ֙אוּ֙ יְחִזְקִיָּ֣הוּ וְהַשָּׂרִ֔ים וַיִּרְא֖וּ אֶת־הָעֲרֵמ֑וֹת וַֽיְבָרֲכוּ֙ אֶת ה' וְאֵ֖ת עַמּ֥וֹ יִשְׂרָאֵֽל: וַיִּדְרֹ֣שׁ יְחִזְקִיָּ֗הוּ עַל־הַכֹּֽהֲנִ֛ים וְהַלְוִיִּ֖ם עַל־הָעֲרֵמֽוֹת: וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו עֲזַרְיָ֧הוּ הַכֹּהֵ֛ן הָרֹ֖אשׁ לְבֵ֣ית צָד֑וֹק וַ֠יֹּאמֶר מֵהָחֵ֨ל הַתְּרוּמָ֜ה לָבִ֣יא בֵית־יְקֹוָ֗ק אָכ֨וֹל וְשָׂב֤וֹעַ וְהוֹתֵר֙ עַד־לָר֔וֹב כִּ֤י ה' בֵּרַ֣ךְ אֶת־עַמּ֔וֹ וְהַנּוֹתָ֖ר אֶת־הֶהָמ֥וֹן הַזֶּֽה".
וביאר רש"י שחזקיהו ראה את הערימות והוא חשב שהכוהנים לא קבלו את המתנות, והתשובה שהוא קיבל שהערמות שנשארו גם לאחר ההפרשה והנתינה, הם כתוצאה מהברכה ששרתה ביבול, וכלשון רש"י דברי הימים ב פרק לא:
"וידרש יחזקיהו - לפי שראה חזקיהו הערימות גדולות אמר בלבו שמא לא לקחו הכהני' והלוי' מהם ולא נגעו בהם שאם נגעו בהם איך נתרבו כל כך ותמה ודרש מהם על דבר הערימות על מה זה, ויאמר אליו עזריהו... ומה שאתה מתמה על שאכלנו ד' חדשים ואעפ"כ ערמותיהם כל כך גדולות זה הדבר כי ברך ה' את עמו ונתן להם תבואות הרבה לפיכך הרבה התרומות והמעשרות שלנו".
וכפי שכתב החיד"א בפירושו "חומת אנך" על תקנת חזקיהו המלך, וז"ל:
"וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן וכו'. פירוש כשפרץ הדבר שעשו ישראל והביאו מתנותיהם כראוי נשתלחה ברכה בפירותיהם ועל כן הרבו בני ישראל ראשית דגן שהיא התרומה והמעשר רב מאד כי ברכם ה' כמ"ש עשר בשביל שתתעשר ופירשו הראשונים כי עשר תעשר שניהם לשון מעשר והכוונה עשר ואם עשר יהיה ברכה ותעשר פעם אחרת וכן פעמים הרבה וממילא שתתעשר כיון שאתה מוציא מעשרות הרבה וכשראו שעל ידי נתינת המעשר בלב שלם ובשמחה נתברכו הביאו גם כן המעשר מפירות האילן ומעשר ירק שאינם חייבים מן התורה וגם הביאו מעשר מהקדשים שהקדישו אעפ"י שהם פטורים ממעשר וז"ש הכל לרוב הביאו.
בברכת התורה והארץ
אהוד אחיטוב
