ליקר הדסים

התשובה

בס"ד יא מרחשוון תשפ"א

בס"ד

שלום וברכה

א. תבלין

התוס' (נדה נ ע"א ד"ה כל ) כתב שתבלין הנאכל יש בו חיוב תרו"מ וכל שאינו נאכל אין בו תרו"מ. דהיינו למרות שנותן טעם אין בו חיוב תרו"מ אם לא נאכל. ועיי"ש שדן לעניין תבלין ששוחקין אותן ומטבילין האם מוגדרים כמאכל או לא. אבל ברור שאם הוא לטעם בלבד ולא נאכל לא מפרישים עליו מעשרות.

ב. שמרים ותמד

אמנם היו תקופות שאכלו ענבי הדסים, כמבואר בגמ' (סוכה לג ע"ב, שראויים לאכילה 'משישחירו'; וכדין כל הפירות השחורים שבמשנה, מעשרות פ"א מ"ג; ועי' בירושלמי מעשרות פ"א ה"ב; צפנת פענח, לרמב"ם הל' לולב פ"ח ה"ה) אולם בימינו לא ידוע על אנשים רגילים ובריאים שיאכלו ענבי הדסים. כמו כן נפסק שברכתם שהכל (עיין או"ח סי' רג סעי' ה).

אבל אפילו שיש מקום לדון לגבי אכילת ענבי הדסים, אבל בנידון דידן (לפי המכתב) אין כאן אכילת הענבים כלל רק טעם וריח.

כמו כן אין לדמות זאת לשמרי יין ותמד (מעשרות פ"ה מ"ו, הל' מעשר פ"ב ה"ז) שאם הכניסו מים על שמרים ויצאה כמות הגדולה בשליש ממה שהכניסו חייב במעשר, שם היה תוספת מתוך הפרי, אבל בנידון של ליקר הדסים אין תוספת של חומר בגלל הכבישה אלא טעם וריח.

ג. סיכום

נראה שבימינו אין מי שאוכל ענבי הדסים, כמו כן אין כאן אכילת הענבים אלא טעם וריח ולא  מוסיף כמות בתוך הליקר, ועל כן נראה שפטור מתרו"מ. אמנם אם היו מגדלים הדסים מיוחדים לנתינת טעם יש סברא להפריש בלא ברכה, אבל נראה שאם לוקחים מהדסים רגילים הגדלים כנוי וריח ולא אוכלים את הענבים לא צריך להפריש ואפילו בלא ברכה.

בברכת התורה והארץ

יהודה הלוי עמיחי

מכון התורה והארץ