ברכה על חילול מעשר שני שאין בו שווה פרוטה

התשובה

ב"ה ט"ז טבת ה'תש"פ

לכבוד

משה פועה

שלום וברכה וכל טוב

בתשובה לשאלותיך:

שאלה א: האם קיימת עדיפות להימנע מלהפריש תרו"מ מכמות קטנה של פירות בכדי שלא נצטרך לחלל מעשר שני שאין בו שווה פרוטה?

תשובה: בגמ' במס' ב"מ נג ע"ב, משמע שאכן לא ניתן לפדות מעשר שני שאין בו שווה פרוטה, ולחלק מהדעות אפילו אם יש בו שווה פרוטה אך בחומש שלו אין שווה פרוטה כבר לא ניתן לפדותו.

לעומת זאת בסוגיה אחרת בגמ' שם נב ע"ב מובאים דברי חזקיה האומר שאם יש לאדם מע"ש שאין בו שו"פ הוא יכול לומר: "הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות" לפי שאי אפשר לו לאדם לצמצם מעותיו".

השאלה היא אם יש כאן מחלוקת סוגיות. מדברי רש"י ותוס' שם משמע שחזקיה בא לומר שאכן מה שנאמר שלא ניתן לחלל מע"ש שאין בו שו"פ, זה כשעושים כן בפני עצמו. אך אם מחלל על "מעות הראשונות" כלומר, על מטבע שכבר חיללו עליה מע"ש אחר, הדבר מועיל, כיוון שאין זה חילול חדש, אלא המשך של החילול הראשון שחיללו על המטבע זה מכבר.

אולם יש מן הראשונים שהשמיטו את הפתרון של חזקיה ולדעתם מעשר שני שאין בו שווה פרוטה אינו בר פדיון, ולא ניתן לחלל אותו בפני עצמו, אלא צריך להמתין עד שתהיה כמות מספקת של מעשר שני שיש בכל פירות שווה פרוטה. כפי שכתבו ספר התרומה הל' א"י סג ע"א: "...ואם אין לו מע"ש שוה פרוטה, דהשתא אין תופס פדיון יצניע מה שהיה לו עד שיהיה לו ש"פ בודאי ויפדנו כמשפט הזה". כך נראה מדברי הטור יו"ד סי' שלא; והכפתור ופרח פרק מ מהדורת לונץ עמ' תקנא; שהשמיטו דין "מעות הראשונות". ואף שהמהדיר בכפתור ופרח מהדורת לונץ; הגיה להוסיף אחר המלה "פדיון" את המלים "כדחזקיה", אך הגהה זאת לכאורה היא שלא כפשט דברי הכפתור ופרח. מדבריהם אלו מוכח שהם אינם פוסקים שניתן לחלל מעשר שני שאין בו שווה פרוטה אפילו לא על "מעות הראשונות". שהרי אם היו סוברים כן, לשם מה כתבו להמתין שיתווספו לו עוד פירות מע"ש, הרי ניתן לחלל גם פחות משו"פ על מעות הראשונות?

הדבר בולט בדברי הסמ"ג (עשין מצוה קלו) שביחס למעשר שני שיש בו שווה פרוטה, ורק בחומשו אין שווה פרוטה, הוא כתב שניתן לפדותו בפני עצמו כדעת הרמב"ם. ואילו במקרה שגם במעשר שני עצמו אין שווה פרוטה פסק שצריך להמתין עד שיהיה לו עוד מעשר שני בשווי פרוטה. וכן נראה לומר בדברי הב"י (יו"ד סי' שלא שם) שלא הזכיר את דינו של חזקיה.

בשו"ת משפט כהן סי' נג; נשאל הגראי"ה קוק זצ"ל על ידי החזו"א זצ"ל האם יש סיבה לכך שמחמירים לא לפדות מע"ש שאין בו שווה פרוטה, והוא השיב לו שאכן כיום יתכן שלא נוהגים כדברי חזקיה, לא מפני שאין פוסקים כמותו, אלא משום שדעתם שכיום לא ניתן לחלל פחות משווה פרוטה על "מעות הראשונות". משום שחילול זה מבוסס על ההנחה שאדם מחלל מע"ש בשוויו הרגיל, ומשום שהוא חושש לחלל בצמצום הוא משאיר יתרה במטבע שהיא חולין, וכך יש מטבע הקדושה בקדושת מע"ש שיש בה יתרת חולין שהיא נספחת לשאר המטבע. ועל יתרה זו מחללים מע"ש פחות משווה פרוטה, כי זה נחשב כהמשך של של החילול הקודם. אך כיום שמחללים מע"ש על שווה פרוטה במטבע גדולה, בכל על מטבע מייחדים פרוטה עבור על חילול, אין "נספח" לחילול הקודם, כי כל פרוטה היא יחידה עצמאית, ולכך אין מצב שבו ניתן לומר שהחילול שהוא פחות משווה פרוטה יצטרף כנספח לחילול הקודם.  

ויתכן שמטעם זה השמיטו הפוסקים הנ"ל את דברי חזקיה, משום שלא ניתן לעשות כן משום שבזה"ז אנשים מחללים מעשר שני שווה מנה על שווה פרוטה במטבע ואין מציאות של מטבע שיש בו "מעות הראשונות".

אמנם מרן הגראי"ה קוק זצ"ל הוסיף בתשובה נוספת בשות משפט כהן סי' נד; שגם בימינו אם אדם יחלל מע"ש בשוויו האמיתי על מטבע, הרי שליתרת החולין שהוא השאיר במטבע יהיה מעמד של "מעות הראשונות".

הגרש"ז אוירבאך זצ"ל בשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' סז ס"ק יא ד"ה סוף דבר; לא קיבל את חידושו של המשפט כהן, וכן החזו"א באגרות לראי"ה סי' שיא, חלק על כך, וכך גם נקט החזו"א דמאי סי' ג ס"ק טו; למעשה, שניתן לחלל על מעות הראשונות אף אם פודה שווה מנה על שוה פרוטה, וכן ניתן לחלל את הפחות משו"פ על הנותר ללא הגבלה.

חשוב לציין שיש מן האחרונים שדייקו שהשמטת הרמב"ם את הצורך לחלל על "מעות הראשונות" בסתם מעשר שני שאין בו שווה פרוטה נובעת מכך שס"ל שנקט כדעת הירושלמי שהצורך לפדות על "מעות הראשונות" הוא רק במקרים מיוחדים, ולכן לדעתו ניתן לפדות מעשר שאין בו שווה פרוטה על מטבע רגילה רק שאין צורך להוסיף חומש. ויעויין על כך במש"כ על כך בפסקי הגר"מ אליהו התורה והארץ ח"ה; וכן בספר התורה והארץ ח"ד במאמר "מעשר שני שאין בו שווה פרוטה".

שאלה ב': האם ניתן לברך על חילול מעשר שני שאין בו שווה פרוטה?

תשובה: אמנם נחלקו הראשונים האם חובת פדיון מעשר שני שאין בו שווה פרוטה היא חובה מהתורה או חובה מדרבנן בלבד (גם כשחובת הפרשת תרו"מ תחזור להיות מן התורה).  דעת הראב"ד סובר שמע"ש שאין בו שווה פרוטה מותר לאכלו מן התורה בכל מקום ללא פדיון. כשלדעתו חיוב הפדיון של מעשר שני כזה הוא רק מדרבנן. וכלשונו אשר הובאה בשיטה מקובצת בבא-מציעא נג ע"א ד"ה דאורייתא: "פירוש מע"ש שאין בו שו"פ מן התורה אינו צריך פדיון ויכול לאכול חוץ לחומה לפי שאין לו כסף וכתיב וצרת הכסף". וכך נראה מדברי הרמב"ם שכאשר פסק להלכה את דברי הגמ' בבא-מציעא נג ע"ב; שלא ניתן לפדות מע"ש לאחר שקלטוהו מחיצות ירושלים לפנים מן החומה, אף אם יוציאוהו חזרה. הדגיש שאיסור זה קיים אף בנוגע למעשר שני שאין בחומשו שווה פרוטה שכל חיובו מדרבנן, וז"ל הרמב"ם (הל' מע"ש ונט"ר פ"ב ה"ט): "וקליטת מחיצות מדבריהם אפילו מעשר שאין בחומשו שו"פ שהוא מדבריהם, מחיצות קולטות אותו...".

אולם מדברי רש"י במס' בבא מציעא נב ע"ב ד"ה דאורייתא ודרבנן; שמע"ש שאין בו שווה פרוטה הוא קדוש כמעשר שני רגיל. וכך בפשטות דעת הריטב"א בבא-מציעא נב ע"ב ד"ה גופא. ואף בדעת הרמב"ם יש הסוברים כן כפי שכתב בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' סו ס"ק יא) המחדש שאפילו לדעת הרמב"ם חיוב פדיונו של מע"ש שאין בו שווה פרוטה הוא מהתורה. לדעתו רק בנוגע לדין קליטת מחיצות יש מעמד מיוחד למע"ש שאין בו שווה פרוטה וכ"ש אם אין בחומשו שווה פרוטה, שלא קלטו אותו המחיצות מהתורה וניתן להוציאו חזרה מירושלים לצורך פדיון. אך אין זה אומר שמותר לאכול אותו לדעת הרמב"ם בלי פדיון.

אולם אף לדעת הסוברים שחיוב הפדיון של פחות משווה פרוטה הוא רק מדרבנן, לא שמענו שאין לברך על פדיונו. שהרי ברכת המצוות קיימת גם כשחיוב המצווה הוא מדרבנן. ראיה מכך שלדעת כמעט כל הפוסקים גם בימינו שיש חובה להפריש תרו"מ רק מדרבנן, מברכים על הפרשת תרו"מ וכן על פדיון מעשר שני. כלשון הגמ' שבת כג ע"א: "ודאי דדבריהם - בעי ברכה, ספק דדבריהם - לא בעי ברכה;  וכן כתבו בנוגע לברכה על תרומות ומעשרות בארצות שמסביב לארץ ישראל שחובת ההפרשה שם היא מתקנת חכמים, עי' דרך אמונה פ"א ה"א ס"ק ה; ומעדני ארץ תרומות פ"א ה"ו אות ד ד"ה ומדברי רבינו; עפ"י מה שפסק הרמב"ם בהל' תרומות פט"ו הכ"ב; שמברכים על אכילת תרומה בחו"ל וכפי שמברכים על אכילת חלת חו"ל, וכן פסק בהלכות בכורים פ"ה הי"א; עפ"י תוספתא ברכות פ"ו הי"ד. אמנם בנוגע לברכה על הפרשת תרומות ומעשרות בארצות שסביב ארץ ישראל יש שכתבו שאין לברך, על ההפרשה והדבר נתון במחלוקת, בעיקר לאור העובדה שיש הסוברים שחובת ההפרשה שם הייתה תקפה רק בזמן שכוהנים אכלו תרומות בטהרה. עפ"י לשון ירושלמי חולין פ"ד ה"ד: "רבותינו שבחו"ל היו מפרישים תרומה ומעשר, עד שבאו הרובים ובטלום..."; דעה זו הובאה כאחת השיטות, בתוס' עבודה-זרה נט ע"א אמצע ד"ה בצר; תוס' קידושין לו ע"ב ד"ה כל; תוס' חולין ז ע"א ד"ה והתיר; שו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תרנט; כרם ציון אוצר התרומות הלכות פסוקות פרק א סעי' ד; מעדני ארץ תרומות פרק א ה"ו ס"ק ד ד"ה מדברי; ואף שבפשטות שמנהג זה נגד דעת הרמב"ם כאן והשו"ע יו"ד סי' שלא סעי' א, כתב בספר באר בשדה פרק א סעי' ב עמ' קלג-קלו; עפ"י הרבה פוסקים שאם היה מנהג קדום נגד דעת מרן השו"ע הולכים אחר המנהג. אך בנוגע לברכה על פדיון מעשר שני שאין בו שווה פרוטה, לא מצאנו מי שכתב שלא לברך.

שאלה ג': האם כשאדם נותן הלוואה ללוי מראש על סך שווי פירות המעשר ראשון שהוא עתיד להפריש – האם בכל פעם שהוא מפריש תרו"מ, הוא צריך לחשב את שווי פירות המעשר ראשון שבאותה הפרשה?

תשובה: אין צורך לחשב בכל פעם, אלא די בהערכה לפי שער הזול של שווי פירות הטבל שיגיעו לרשותך .                                                                       

בברכת התורה והארץ

אהוד אחיטוב