התשובה
באופן עקרוני, מועד הביעור נקבע לפי הזמן שבו אותו מין נגמר לחלוטין במקומות האפילים ביותר בארץ. בדיקה שנעשתה בכרמי הענבים האפילים של היישובים בדרום הר חברון ובארץ בנימין הראתה שענבים טובים נשארים בכרם בהרבה מקרים עד חודש שבט, ואפילו עד הזמירה של הכרם, אבל לא יותר. המצב משתנה משנה לשנה לפי עונות השנה (עפ"י מהלך השמש)ולפי תנאי מזג האויר. מאידך גיסא, נאמר במפורש בגמרא (פסחים נג ע"א):
אוכלין בענבים עד הפסח...
ומכאן שזמן הביעור הוא קבוע בכל שנה, והוא הרבה יותר מאוחר. וכך מובא להלכה ברמב"ם (שמו"י פ"ז הי"א).
רבים מהמפרשים כתבו שנוהגים עפ"י הזמנים שנאמרו בגמרא רק כאשר המציאות איננה ידועה. ולדעתם, כאשר המציאות בכרמים ידועה - הולכים על פיה. ואלו דברי הר"ש (פ"ט מ"ח ד"ה שעת):
וזמנים הללו בסתמא. אבל בידוע - הכל לפי מה שכלו[1].
לעומת זאת, כתב הגרש"ז מן ההר שליט"א ("תחומין" ח"ב עמ' 426) בדעת הרמב"ם, שהתאריכים הללו מוחלטים, ואין לסטות מהם גם אם המציאות שונה[2]. וכן משמע מכל הספרים שהביאו את חג הפסח כמועד הביעור, ללא כל הסתייגות[3]. וכך המנהג המקובל[4].
לסיכום: מכיון שיש ספק בדבר - נראה שמן הראוי לקיים את מצוות הביעור ביין בט"ו בשבט, ולחזור ולקיים את הביעור גם בערב פסח. וכך הורה לנו הגר"ש ישראלי שליט"א.
[1] וכן כתבו: רע"ב ותפא"י (שם); פאה"ש (סי' כז סעי' יא); כרם ציון (פרק יז סעי' ב); תורת השמיטה (סי' טו סעי' עה); שנת השבע (פרק יט סעי' ב). ועי' מאמר הרב נריה גוטל ("ברקאי" ח"ה עמ' 103-128) והערת הגר"ש ישראלי שליט"א (עמ' 121-122).
אחרונים אחרים כתבו ג"כ שהולכים אחר המציאות, אבל דנו רק באפשרות שזמן הביעור בכרמים יהיה לאחר הפסח: מהר"י קורקוס (פ"ז הי"א); חזו"א (סי' טו ס"ק ה); הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה סי' נא אות יח).
[2] וכ"כ ב"הארץ ומצוותיה" (הל' שמיטה פרק ו הע' 32). ועי' מאמר הרב נריה גוטל ("ברקאי" ה עמ' 126 סוף הע' 48) שהביא הבהרות בע"פ מפי הגרש"ז מן ההר.
החזו"א (או"ח סי' קלח ס"ק ד) מעיר הערה חשובה בעניינם של שיעורי חז"ל, ואומר שחז"ל מסרו את השיעורים הללו למרות שהם מקורבים ולא מדוייקים, משום שלא ניתנה תורה למלאכי השרת.
[3] עי' שו"ת מבי"ט (ח"ג סי' מה-מו); בצאת השנה (עמ' ס ד"ה ביעור).
[4] כך נכתב בכל הלוחות שנדפסו בשמיטות האחרונות. ובספר "שמיטה כהלכתה" (פרק ג סעי' יט בהערה) העיד שכן נהג החזו"א.
