התשובה
כשאנו באים לדון בדין משלוח מנות מפירות שביעית, יש לדון משני צדדים:
א. האם דמי לדבר שבחובה שאינו בא אלא מן החולין.
ב. האם יש איסור סחורה בנתינת משלוח מנות.
א. דין "דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין"
המשנה (מנחות פב ע"א) אומרת: "כל דבר שבחובה אינו בא אל מן החולין". הלכה זו נלמדת מקרבן פסח. לימוד נוסף - מפר החטאת, והתורה מציינת: "אשר לו" - ולא משל מעשר.
בשו"ת פני יהושע (או"ח סי' ב) ובשו"ת בנין ציון (החדשות מה"ב סי' קלז) כתבו שדין "דבר שבחובה" נאמר רק לגבי לקיחת קדשים, אך בשאר מצוות וחובות אין הגבלה להביא דוקא מן החולין. ומכאן להקל בקדו"ש. אמנם המהרי"ל[1] כתב שאין לתת מתנות לאביונים מכסף מעשר, אך מבואר בדבריו, שהחסרון של כסף המעשר הוא שאינו שלו, כמו מע"ש שהוא ממון גבוה. לעומת זאת, פירות שביעית הם "שלו"[2], ולכן אין בהם חסרון מצד "דבר שבחובה".
ב. איסור סחורה
בעיה נוספת היא, שאין פורעין חוב מפירות שביעית, כמבואר בתוספתא שביעית פ"ז ה"ט) וכן נפסק ברמב"ם (פ"ו ה"י). וז"ל התוספתא:
... אין פורעין מהן מלוה וחוב ואין משלמין מהן תגמולין, ואין פודין מהן שבויים ואין עושין מהן שושבינות, ואין פוסקין מהן צדקה, אבל משלחין מהן דבר של גמ"ח...
איסור זה הוא סחורה או דדמי לסחורה. אפשר לחלק את המקרים לשלשה:
א. מקרים שהם חוב גמור כמו מלוה, שושבינות[3] וכדו' - אסור.
ב. מקרים שאינם חוב, אלא שהאדם מחוייב להחזיר טובה מחמת הנימוס כמו תגמולין וכדו' - אסור.
ג. מקרים שאינם חובות גמורים ואינם החזר טובה כמו גמ"ח וסתם מתנות מותר בפ"ש. ונראה שמשלוח מנות אינו דומה למקרים האסורים דלעיל[4].
יתכן שבעיה זו תלויה במחלוקת האחרונים בדין המקבל שמחל על קבלת משלוח מנות: לדעת הרמ"א (סי' תרצה סעי' א) - יצא ידי חובה, ואילו לדעת הפר"ח - לא יצא. החת"ם סופר (או"ח סי' קצו) מבאר, שהרמ"א סובר כמנות הלוי (מגילת אסתר פ"ט) שמשלוח מנות הוא כדי להרבות אהבה ואחוה, וכאן הרי הרבה אהבה אף שלא נתן בפועל את המשלוח מנות. ואילו הפר"ח סובר כתרוה"ד (סי' קיא) שטעם המצוה הוא לצורך סעודת פורים, וכיון שלא נתן - לא יצא ידי חובה. נמצאנו למדים אליבא דהרמ"א שמשלוח מנות אינו מוגדר כחובה ממונית, אלא עיקרו להביע חיבה ואחוה. ממילא אין להגדירו כחוב שגזרו עליו אטו סחורה, והוא דומה להרבה מצוות שהתירו לעשותן בפירות שביעית, כמו אתרוג, נרות שבת משמן שביעית וכדו'[5]. כל מצוה שהתירו לא נחשבת חוב גמור ולכן מותר, ולפר"ח יתכן שיהיה אסור.
אלא שגם לדעתו יש להתיר מטעם אחר, שהרי מצאנו שמותר לעשות סחורה בכמות מועטת (עי' רמב"ם שמו"י פ"ו ה"א). ובכס"מ ביאר שמדובר במזון ג' סעודות. ולפי"ז מסתבר שפרעון חוב שנאסר רק אטו סחורה ג"כ מותר בכה"ג. לכן במשלוח מנות, כשמביאים כמות מועטת כדי סעודת פורים - מותר[6].
למעשה, יש לחלק את המקרים לשלשה:
א. נתינת פ"ש כדי לצאת ידי חובת משלוח מנות - יש פוסקים שאסרו (עי' שו"ת משנ"י ח"א סי' כז, ח"ג סי' מא, משנת יעבץ עמ' צב, וכן נוטים הדברים בשו"ת שבט הלוי ח"ז סי' קפג). אך לענ"ד יש מקום להקל, כי משלוח מנות אינו חוב גמור כמו שושבינות, ואינו החזר כמו תגמולים שנאסר מפני שדמי לסחורה. (וכן פסק בשו"ת מנחת יצחק ח"י סי' נז. וכן הורה הרה"ג יעקב אריאל שליט"א). חשוב לציין שיש להודיע למקבל משלוח המנות שיש בפירות קדושת שביעית, כדי שידע להתנהג בהתאם.
ב. לאחר שיצא ידי חובה, ורוצה לתת- ובזה לכו"ע אפשר להתיר, כמבואר בשל"ה ובמג"א שהתירו אף במעות מעשר.
ג. החזרת משלוח מנות למי ששלח - בזה נראה לאסור, כי הוא בכלל תגמולין[7].
[1] מהרי"ל (שו"ת סי' נו ועי' הל' ראש השנה), וכן פסק במג"א (סי' תרצד ס"ק א). וכ"כ השל"ה (מס' מגילה), וציין שם שאחר שקיים את המצוה, מותר לשלוח את התוספת ממעות מעשר. ועי' רמ"א (יו"ד סי' רמט סעי' א), שאין לעשות ממעשר שום דבר מצוה, כגון נרות לביהכ"נ.
[2] וכן בשו"ת חת"ם סופר (יו"ד סי' רלא). וברמב"ם (מעשה הקרבנות פט"ז הט"ז) ג"כ משמע שהחסרון של דבר שבחובה הוא שאינו ממון שלו. ועי' שו"ת כתב סופר (או"ח סי' קלט).
[3] הם חובות גמורים כי נתבעים בבי"ד: עי' ב"ב (פ"ט מ"ד), רמב"ם (הל' זכיה פ"ז ה"א-ה"ב). וה"ה גם בפסיקת צדקה: ב"י (יו"ד סי' שלא). ועי' ש"ך (יו"ד סי' שלא ס"ק קסו).
[4] עי' רמב"ן וריטב"א (ע"ז סב) שיש סחורה בפרעון חוב, כי הקדושה אינה נתפסת על התמורה, ובמשלוח מנות אינו שייך, כי השולח לא מקבל תמורה כמו הלוה.
[5] עי' שבת הארץ (פ"ה ה"ח אות ב, פ"ה ה"י הע' )5, בהקשר לדיו לסת"ם או נרות חנוכה מפירות שביעית שיש לדון מצד מצוות לאו ליהנות ניתנו, אך כאשר נהנים מהפירות אין חסרון בכך שמקיימים מצוה.
[6] ואמנם עי' תורת הארץ (פ"ח אות נו) שפרעון חוב גריעא מסחורה ואסור בכמות מועטת.
[7] שו"ת תורה לשמה (סי' קצג).
