התשובה
היה מקום לומר שהתשלום לבעל המקצוע דינו כשכר שכיר ששמיטה אינה משמטתו, אולם מכיוון שהחוב נתבע ולא שולם, אזי הדבר נחשב ל'זקיפת מלווה' והשמיטה משמטתו.[1] לכאורה הנך צודק והדין עמך, כי בעל המקצוע לא כתב פרוזבול ואינו רשאי לדרוש את חובו, ואף אם ישלמו לו, מוטל עליו לומר 'משמט אני'.[2]
אולם יש לזכור שעליך לקיים את דברי חכמים שאמרו שאף שהחוב נשמט יש להחזיר חוב שעברה עליו שביעית כמבואר בדברי הרמב"ם,[3] והטעם לדבריהם שהייעוד המרכזי של שמיטת כספים הוא להיטיב רק עם מי שאין לו. לכן אם אינך ממעוטי היכולת, עליך להחזיר את הכסף. עדיף שתלַמד את בעל המקצוע לומר 'משמט אני את החוב', ולומר 'אף על פי כן ברצוני לשלם אותו'.[4] יש סברה נוספת לחייב את מקבל השירות גם אם בעל המקצוע לא כתב פרוזבול, בהתבסס על דעת הראשונים שהביא הרמ"א[5] שדין שמיטת כספים לא נוהג בזמן הזה. אמנם לדעת ה'שולחן ערוך' שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה,[6] אך ייתכן לומר שהמלווה לאדם שאינו שומר תורה ומצוות נחשב כאילו התנה עם הלווה 'על מנת שלא תשמטיני שביעית'. סברה זו מובאת בשו"ת הרא"ש[7] כלימוד זכות על בני דורו, ויש פוסקים שאימצו אותה. וכך כתב ה'חתם סופר' (ח"ה סי' קיג):
וזה היה בזמניהם שהיו נזהרים בשמיטת כספים והדיין הפקיע ממונו של לוה שלא מרצונו ולזה צריכים בית דין חשוב אבל השתא שאין העולם נזהרים ויודעים מזה כלל ולא עלה על דעת הלוה כלל שיהיה השביעית משמטתו ואפי’ אי נאמר לו הדין מ”מ ה”ל ממש אומדנא דמוכח כאלו התנה ע”מ שלא תשמטני בשביעית.
לסיכום, במרקם העדין הקיים היום במדינת ישראל בין הציבורים השונים, נראה שיש למנוע שימוש בהלכות ממון שלא ידועות לציבור שאינו שומר תורה ומצוות, בייחוד שישנה אומדנא דמוכח שאם היו יודעים מכך היו מתנים שלא תנהג שמיטת כספים בהלוואה המוצעת. במצב זה יש לחייב על פי דברי הפוסקים שתנאי זה כאילו נאמר ולשלם את החוב. מובן שעדיף ללמד אותו לומר 'משמט אני' ולשלם בתורת מתנה.
