המפרשים מתמודדים עם הסתירה לכאורה בדברי הרמב"ם בין פרק א הלכה טז לפרק ב הלכה י’ לגבי סיקול אבנים משדה בשביעית (כמובן הסתירה לכאורה כבר במשנה שביעית).
בפרק א’ כתוב שבראשונה התירו ליטול את הגס ואחר כך החמירו שלא ליטול כלום ובפרק ב כתוב שמותר ליטול רק את העליונות שאינן נוגעות בארץ.
החזו"א בסימן יט ס"ק יד כתב על ההיתר בגסים כו’ "היתר זה הוא...אף שנוטל הנוגעות בארץ מ"מ כיון שמקפיד ליטול הגסים ואינו נוטל את הדקים עבודתו מעידה עליו דלצורך עצים הוא נוטל" אני מבין מדברי החזו"א שכונתו לומר שבפרק א כוונת הרמב"ם להתיר גם כשנוטל מהקרקע ממש.
בהוצאת מכון התורה והארץ כתבתם בעמוד 256 הערה 1 בשם החזו"א שמדובר שמניח את הנוגעות בקרקע.
איני מבין נכון את החזו"א?
בס"ד
שלום וברכת ד'
החזו"א כתב שנוטל את הגסים מהקרקע אבל משאיר דקים על גבי הקרקע, בהנחת הדקים הוא מוכיח שנוטל עצים ואבנים לצורך, ולכן התירו ליטול, וזה תואם לנאמר בפ"ב שגם שם הצריכו הוכחה שלא נוטל אלא לצורך אבנים. כנ"ל.
בברכת התורה והארץ, יהודה הלוי עמיחי מכון התורה והארץ כפר דרום אשקלון
ניצן, ת.ד 18, ד.נ הנגב, 8536900
טל 08-6847325
דוא"ל Machon@toraland.org.il
