התשובה
א. השאלה הייתה לגבי אוצר בית דין והיתר מכירה.
ב. פסיקת ההלכה בעם ישראל היא ידועה ומקובלת, כאשר יש מחלוקות ראשונים הרי שבדרבנן אנו הולכים לקולא, ודין זה מוסכם לכולי עלמא, וגם הרמב"ם מסכים שבכל ספק דרבנן הולכים לקולא. ומכיוון שיש הרבה ראשונים שפוסקים שאין איסור ספיחים בכל הנזרע בששית. ומכיוון ששביעית בזמן הזה דרבנן הרי שיש ללכת לקולא ואין לחוש לדעות המחמירות. (כשם שעם ישראל לא חולט את הבשר למרות שהרמב"ם הצריך חליטה, וכמו כן לעניין סירכות, וכן אין נותנים לשו"פ, ואין עושים פרוזבול ערב שביעית, ועוד הרבה דינים שאין חוששים לדעות ראשונים מסוימות). וכן ידוע שמרן והרבה הפוסקים הכריעו במקומות מסוימים כנגד הרמב"ם (כגון: טעם כעיקר, וכן טלטול מוכין), ובייחוד בדבר שלא היה מנהג קבוע בארץ ישראל בתקופת הרמב"ם, שהרי בודאי לא היו חקלאים בארץ ישראל, וכפי שאין נוהגים בביעור כדעת הרמב"ם אלא כדעת שאר הראשונים שביעור הוא הפקר. על כן עיקר הדין הוא כרוב הראשונים גם לעניין ספיחים. להציג את הדברים כאילו יש כאן מחלוקת רמב"ם וחזו"א, זה עיוות וחוסר הגינות. המחלוקת היא בין ראשונים, וההכרעה היא כפי עיקר הדין (ע"ע ילקוט יוסף עמ' תקט).
אמנם יתכן שאדם יגיד אני רוצה באופן אישי להחמיר כדעה מסוימת (רמב"ם או ראשון אחר) הרי שהרשות בידו להחמיר, אבל אין זה הדין, אלא מי שרוצה להחמיר וצריך לדעת שיש כאן חומרות והידורים, ואם כן, נכנסים לדיון נוסף אימתי מחמירים, האם החמרה גורמת לפגיעה בחיזוק החקלאים בארץ ישראל, האם היא ראויה או לא, האם החומרא גורמת לתוספת קדושה או לא, וכפי שהאריך המסילת ישרים בביאור דרגות ההידור השונות. אולם זה בדיני הידורים של היחיד, וההלכה היא כפי שנכתבה לא זזה ממקומה.
בברכת התורה והארץ
הרב יהודה הלוי עמיחי
