התשובה
על פי ההלכה אסור למכור או לתת פירות שביעית לנכרים, כלשון התוספתא (שביעית פ"ה הל' כ"א): 'אין מאכילין לא את הגוי ולא את השכיר פירות שביעית'. הלכה זו מתבססת על דרשת חז"ל בספרא (בהר פרשה א, ו): 'והייתה שבת הארץ לכם לאכלה – לכם ולא לאחרים (נכרים)', וכך פסק הרמב"ם.[1]
נחלקו האחרונים בשאלה האם האיסור לתת פירות שביעית לגוי הוא מהתורה או מדרבנן. יש הסוברים שאיסור זה הוא חלק מהאיסור שאסרה תורה להפסיד פירות שביעית, ובמדרש זה התחדש שאסור אפילו לגרום בעקיפין הפסד לפירות שביעית, שכן הגוי בוודאי לא ייזהר מהפסד הפירות.[2] ויש הסוברים שדרשה זו היא אסמכתא בעלמא, ואיסור זה הוא מדרבנן, מפאת מעלת קדושת שביעית.[3] אמנם יש מקרים שבהם חכמים (ספרא, ויקרא כה אות ז) התירו בפירוש לתת פירות שביעית לנכרים, כגון לשכיר, תושב ו'אכסניה' גויים. הם למדו זאת מן הפסוק 'ולשכירך ולתושבך הגרים עמך' (ויקרא כה, ו). כך פסק גם הרמב"ם,[4] אך חילק בין סוגים שונים של שכירים. אם בעל הבית משלם לשכיר משכורת ואין הוא חייב לתת לו לאכול, אסור לו לתת לו פירות שביעית בתור חלק מן המשכורת, כי 'אין פורעין חוב מדמי שביעית'.[5] אך יש מקרים שבהם העובד מקבל את משכורתו, ונוסף על כך בעל הבית התחייב לספק לו את ארוחותיו; או אפילו לא התחייב לכך אך הוא מעוניין לתת לו ארוחות, והן אינן חלק מתשלום המשכורת (זהו דבר נפוץ, בעיקר במקרים של העסקת עובדים זרים בטיפול בקשישים). במקרים אלו מותר להאכיל את העובדים הנכרים בפירות שביעית. ואמנם יש הסוברים שהיתר זה אינו קיים, אם חובת הכלכלה היא חלק מחוזה העסקתו של העובד הזר, כיוון שאז נחשבת האכלתו בפירות שביעית פריעת חוב.[6] אולם מלשון הרמב"ם (שם פ"ה הי"ג) נראה שאם כלכלת הפועל היא חלק מחובותיו של בעל הבית, מותר להאכילו פירות שביעית, שהרי פסק (שם): '...או שקצץ מזונותיו עליו הרי הוא כאנשי ביתו ומאכילין אותו'.[7]
למעשה, אנשים המעסיקים עובדים זרים ומשלמים להם משכורת סדירה, ונוסף על כך מכלכלים אותם על חשבונם, רשאים להאכילם פירות שביעית. אך כמובן, צריך להנחות את העובדים הזרים כיצד לנהוג בפירות אלו למעשה, כדי שלא ייגרם הפסד לפירות שביעית.
[1].רמב"ם, הל' שמיטו"י פ"ה הי"ג.
[2].מקדש דוד, סי' נט ס"ק ה ד"ה אמרינן.
[3].שבת הארץ, קונטרס אחרון סי' כ ד"ה אמנם אפשר; חזו"א, שביעית סי' יג ס"ק כו.
[4].רמב"ם, הל' שמיטו"י פ"ה הי"ג.
[5].שם, שם פ"ו הי"ד.
[6].המיוחס לר"ש, לתורת כהנים בהר פרשה א אות ז.
[7].פאה"ש, סי' כד ס"ק נח; שבת הארץ, פ"ה הי"ג אות ד, ועוד אחרונים.