כמות הענבים והזיתים שמתר לקטוף בשביעית

התשובה

נאמר במשנה (שביעית פ"ה מ"ז):

היוצר מוכר חמש כדי שמן וחמשה עשר כדי יין שכן דרכו להביא מן ההפקר ואם הביא יותר מכאן מותר ומוכר לעובדי כוכבים בארץ ולישראל בחוצה לארץ.

ה'משנה ראשונה'[1] הסביר שמדובר באדם שלוקח מהפירות שהפקיר בשדהו, אך משדה אחרים מותר לקחת כפי מה שיכול. כן משמע גם בדברי הרמב"ם,[2] שאדם יכול להביא לביתו מפירות שהפקיר חמישה כדי שמן וחמישה עשר כדי יין. ה'משנה ראשונה'[3] הוסיף שכדי יין אלו הם גדולים, וקרובים לגודל של חבית, וחמישה עשר כדים הם כמות שצריכים עגלה כדי לשאת אותה, ואי אפשר לשאת אותם בכתף. היסוד להתיר חמישה עשר כדי יין הוא שאין זו כמות מסחרית אלא כמות לשימוש ביתי. כל איסור האיסוף הוא כ'דרך הבעלים', שמוכר פירות לאחרים, אבל התירו לקטוף כמות לצריכה ביתית.[4] הכמויות שמצוינות במשנה הן נגזרת של ההגדרות הללו.

ואמנם ראיתי ב'משנת יוסף',[5] שסובר שחמישה עשר כדי יין הם 22.5 ליטר. אבל ברור שגודל כזה אפשר לשאת בכתף ואין הכרח להזדקק לעגלה, וזה שלא כדברי ה'משנה ראשונה' שהובאו לעיל, שיש צורך בעגלה. אולם אם נסביר שזוהי כמות שנתית (לדעת הר"ש, שאין צורך בביעור ממש אלא הפקר), אזי יש למדוד את הגודל לפי השתייה הרגילה הממוצעת למשפחה. לדוגמה, משפחה ששותה ליטר יין בשבת, ובשנה יש כחמישים ושתיים שבתות ועוד ימים טובים, אם כן הכמות הנצרכת לה לשנה היא בערך שישים ליטר יין. אמנם גם לדעת הרמב"ם, שבשעת הביעור (פסח) יש לבער ממש, ולא כפי שנהוג שהחובה היא רק להפקיר, הכמות שמתירים לקטוף בשביעית היא שנתית, שאין זו דרך הסוחרים. דין השמן דומה לדין היין. אין צורך למדוד במדויק כמות שמן. אמנם בוודאי שהשתמשו בשמן פחות מאשר ביין, ועל כן הכמות המצוינת במשנה היא קטנה יותר – חמישה כדי שמן לעומת חמישה עשר כדי יין. אך יש לדעת שכדי השמן היו שונים מכדי היין, כמבואר בירושלמי[6]. על כן גם בשמן יש למדוד לפי כמות רגילה שאדם לוקח לביתו לשימושו וללא כוונת מסחר, וזאת הכמות שמותר לו להביא. נראה שגם כיום אפשר להביא כשישים ליטר שמן לצריכה שנתית.