התשובה
נחלקו האחרונים בדין אדם שנאנס ולא ביער פירות שביעית: לדעת ספר חרדים (שער מצוות התלויות בארץ, פרק ביעור) הפירות מותרים. הוא מוכיח את דבריו מהרמב"ן (ויקרא כה ז) שכתב: "אבל אם עכבם בביתו אחר הביעור כדי לאכלן - אסורים הם באכילה לגמרי". ומשמע שהפירות נאסרים רק למי שמעכב אותם במזיד על מנת לאכלם, אבל אם נאנס ולא ביער - הפירות לא נאסרים. וכן הביאו החכמת אדם (שערי צדק פרק יט סעי' ה) וספר השמיטה (עמ' מו סעי' י). ושם (הע' 7) הוסיף שאם לא ידע שהגיע זמן הביעור - הרי זה כאונס או כשוגג ולא קנסו את השוגג. וכן כתב הגרש"ז אויערבך זצ"ל (מנחת שלמה סי' נא ס"ק יז). לעומת זאת, דעת השל"ה (שער האותיות, קדושה) היא, שהפירות נאסרים אפילו אם נאנס. וכן כתב בגדולת מרדכי (גלאנטי, סי' ט)[1]. ומדברי החזו"א (סי' יד ס"ק יג ד"ה זבחים) משמע שמחמיר בשוגג או בשוכח, אך נשאר בספק בדינו של מי שנאנס.
שאלה נוספת היא, גם אם ננקוט שהפירות נאסרו לבעליהם: האם מותר לאחרים ליהנות מהפירות? יש הסוברים[2] שהפירות נאסרו רק לבעלים, שכן האם אסורים רק מחמת קנס. ויש הסוברים[3] שהפירות נאסרים לכולם.
לסיכום, מי ששכח לבער את פירותיו בזמן הביעור - יתן אותם לאחרים והם יבערו אותם בשעת קבלתם. זאת, מכמה טעמים:
א. יש מחלוקת בין המפרשים אם חובת הביעור היא מדאורייתא או מדרבנן (עי' "שבת הארץ" עם "תוספת שבת", פ"ז ה"ג אות א-ב). אך מ"מ שביעית בזה"ז דרבנן.
ב. לדעת כמה פוסקים השוכח דינו כאנוס שלא ביער, והפירות לא נאסרו.
ג. אפילו אם נבוא להחמיר בשוכח - הרי שספק הוא אם הפירות נאסרו לכל העולם או רק לבעלים.
[1] ועי' תורת השמיטה (תוספת שביעית ס"ק מה). עוד יש להעיר מדברי הרמ"א (יו"ד סי' רלב סעי' יב.) שהביא מחלוקת בדין דבר שהיה יכול לעשות בזמנו ולאחר מכן שכחו, אם הוא כאונס או כפשיעה. אולם כבר הכריע השו"ע (או"ח סי' קח סעי' ח) שהרי זה כאונס, ולא החמירו אלא לענין שבועה.
[2] רש"ס ומשנ"ר (שביעית פ"ט מ"ט בדין פירות עבירה), בית רידב"ז (משמרת להבית דף כה ע"ד הע' לה), חזו"א (סי' יא ס"ק ו).
[3] מבי"ט (מובא בבית רידב"ז, מלה"ב דף כה הע' לה). ועי' שו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קל אות ד).
