התשובה
מובא במשנה:[1]
המדל בזיתים בית שמאי אומרים, יגום, ובית הלל אומרים, ישרש. ומודים מחליק עד שיגום. איזה הוא המדל, אחד או שנים. המחליק, שלשה, זה בצד זה. במה דברים אמורים, מתוך שלו, אבל מתוך של חברו, אף המחליק, ישרש.
מן המשנה מובן שנחלקו בית שמאי ובית הלל בחיתוך מספר קטן של עצים, האם מותר להוציא אותם עם השורשים או שמא מותר רק לחתוך אותם ללא הוצאת השורשים. ואולם במקרה של חיתוך מספר רב של עצים, אין להוציאם עם השורשים שלהם, אלא רק לגמום אותם. הפרשנים (ר"ש ורמב"ם) מבארים שמטרת הדילול היא לסייע לעצים הקיימים, אולם מכיוון שהוצאת העץ גורמת בהכרח להכנת השטח שבו העץ היה נטוע לזריעה, נחלקו בית שמאי ובית הלל האם כל הוצאה של עץ נחשבת הכנה לזריעה, או שרק הוצאת מספר רב יותר נחשבת כזו. אולם הוצאת שלושה עצים ומעלה בהכרח מוגדרת הכנה לזריעה.
הפרשנים נחלקו בטעם היתר הדילול בדברי בית הלל: לדעת הרמב"ם,[2] כדי להתיר דילול, צריך שהבעלים יהיה מעוניין גם בעצים שהוא חותך עצמם, ולא די בכך שהוא מסייע בדילול זה לעצים הסמוכים. ואולם לדעת הר"ש, די בכך שהוא מסייע בדילול זה לעצים הסמוכים כדי להתירו, ודילול זה אינו נחשב לעבודת הקרקע. אולם יותר משלושה עצים, לכל הדעות זו ודאי עבודת הקרקע. הרב קוק זצ"ל[3] כותב למעשה, שבמקרה שברור שאין בדילול משום תיקון הקרקע, אפשר להקל כדעת הר"ש ומותר לדלל את העצים. במקרה שבו אנו עוסקים, החקלאי אינו מעוניין כלל בצימוח העצים הנותרים אלא רק בהרחקת מזיקי הפרי מן הפירות. נראה שכיוון שמטרתו היא מניעת נזק, ואין לו מטרה בצימוח העצים, מותר לו לחתוך את העצים שאינו מעוניין בהם. אך איסור מראית העין של עבודת הקרקע עדיין חל, ולכן במקרה זה מותר לחתוך את העצים באופן שניכר שאין כאן הכנה לזריעה (כגון חיתוך בגובה והשארת חלק משאריות הגיזום בפרדס).[4]
