ניכוש עשבייה בגינות בשביעית

התשובה

מותר לעשב את הגינה בשמיטה, אך האופן המותר תלוי במטרת העישוב, כדלהלן:

א. אם מטרת העישוב היא לשמור על הצמחים הטובים ('אוקמי אילנא'), אף אם הנזק עלול להיות רק בעתיד. במקרים אלו קיימות כמה אפשרויות עקרוניות, לפי סדר העדיפות הבא:

1) ריסוס העשבייה – דרך זו היא העדיפה ביותר, כיוון שפעולה זו אינה נחשבת עבודת קרקע, אף שמגיעים על ידה לתוצאה הרצויה. ריסוס זה מותר גם להשמדת עשבים הראויים למאכל בהמה, ואין בכך הפסד צמחים הקדושים בקדושת שביעית. עשבים שוטים הגדלים בגינות נוי אינם מיועדים להאכלה לבעלי חיים, אף שהם ראויים לכך, ולפיכך לא חלה עליהם קדושת שביעית, ואין בעיה להפסידם. יש לציין שפעולה זו מותרת בכל המצבים שבהם אדם מעוניין בניכוש העשבייה; אם לשמירה על הצמחייה הטובה, אם למניעת היווצרות בית גידול לנחשים וכדו', ואם לשם נוי.

2) כיסוח עליון של העשבים במכסחת דשא, ואם אין הדבר אפשרי, ניתן לבצע חיתוך במכשיר קהה ללא חדירה לקרקע. אומנם כיוון שהדבר נעשה בגוף הצמחייה, מבצעים זאת אך ורק כשלא ניתן לרסס.

3) עקירת עשבים באופן ידני עם השורש – אף שבפעולה זו נוצר היפוך מסוים של הקרקע.

4) עידור תוך כדי היפוך קל של הקרקע – אף שלדעות מסוימות פעולה זו היא תולדת חרישה, התירו אותה משום 'אוקמי אילנא'.

ב. כאשר רוצים לנקות עשבים מהגינה רק לצורך נויה של הגינה, מותר לטפל בעשבייה רק בפעולות שאינן חודרות לקרקע ואינן מהפכות את הקרקע, דהיינו ריסוס או חיתוך העשבים מעל פני הקרקע בלי חדירה לקרקע. הדברים מבוססים על ההלכה לפיה מותר לאדם ללקט עצים ועשבים מתוך שדהו, לשם הדלקת מדורה, או להאכלת בהמתו הנמצאת שם ('בהמתו מוכח עליו').[1] כמו כן יש להימנע מכל פעולה של הוצאת צמחים לשם נוי עם השורשים שלהם.

[1].     עפ"י הרמב"ם, הל' שמיטו"י פ"א הי"ז; שבת הארץ, לרמב"ם שם.