מה שנמכר כעולי מצרים באוצר הארץ, האם יש עניין לשמור בו קדושה ומדוע? והאם עושים היתר מכירה לחומרא?

התשובה

שלום

יש להבחין בין ירקות הגדלים בגבולות עולי מצרים לאלה הגדלים בגבולות עולי בבל.

ירקות הגדלים בגבולות עולי מצרים קדושתם למצוות התלויות בארץ היא רק מדרבנן, הואיל ומקומות שקידשו עולי מצרים קידשו לשעה ולא לעתיד לבוא. כמו כן פסק הרמב"ם שגזרת ספיחין בירקות ובזרעים אינה חלה על הגדל במקומות אלו. כמו כן נחלקו הראשונים אם יש קדושת שביעית בפירות שגדלו בגבול עולי מצרים. היתר המכירה במקומות אלו מרווח יותר, מכיוון שיש הסוברים שאין איסור "לא תחונם" בגבולות עולי מצרים, ולכולי עלמא יש קניין להפקיע במקומות אלו, ולכן הקניין של הנוכרי מפקיע את חיובי מצוות התלויות בארץ. לכן היתר מכירה במקומות אלו יותר קל. על כך כתב הגרש"ז אויירבך, שגם המתנגדים יודו שהמכירה במקומות אלו חלה ותקפה.

לאחר היתר מכירה יכול החקלאי לעבוד שם. מעיקר הדין במקרה כזה מותר לעשות שם גם את ארבע המלאכות האסורות מדאורייתא – חרישה, זריעה, קצירה ובצירה – על ידי יהודי, אבל יש מקום להדר שמלאכות החרישה והזריעה ייעשו על ידי נוכרים. וירקות הגדלים שם מותרים לכולי עלמא שהרי אין שם איסור ספיחין.

לאור זאת הגידולים מעולי מצרים בשיווק אוצר הארץ, הם גידולים שנזרעו או נשתלו בשמיטה לאחר שנעשה היתר מכירה . שלכו"ע אין איסור ספיחין ומותרים באכילה, ולסומכים על היתר המכירה אין אף קדושת שביעית ואילו שלא סומכים יאכלו אותם בקדושת שביעית. 

הרחבה בנושא ראה בקישור הבא מעמד ההלכתי של הפירות בשווקים בשנת השמיטה ושם סעיף 6

בברכת התורה והארץ

אברהם סוחובולסקי