כיוס פירות בשמיטה

התשובה

שלום וברכה

א. מניעת בעלי-חיים לאכול מפירות שביעית

בדברי התורה נאמר: 'וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל'.[1] מכאן, שפירות שביעית ניתנו לאכילה גם לבעלי-חיים וממילא יש איסור למנוע מבעלי-חיים לאכול פירות שביעית כשם שאסור למנוע את האנשים לקטוף פירות שביעית. אולם, כאשר בעלי-החיים יגרמו הפסד לפירות שביעית ולא יהיה לבני-האדם פירות שביעית מותר למנוע מבעלי-החיים את הגישה לפירות.[2] ניתן לסייע לכך מעימות בין שני פסוקים - בפסוק הנ"ל מבואר שפירות שביעית ניתנו לאכילת בעלי-החיים, ובמקור ממנו לומדים על חובת הפקר פירות שביעית ואיסור שמור נאמר: 'וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה'.[3] כלומר, אמנם פירות שביעית ניתנו גם לאכילת בעלי-חיים אבל כשמדובר על חובת ההפקר ואיסור שמור קודם האדם לבעלי-החיים, ואם בכניסת בעלי-החיים לשדה יימנע מהאדם יכולת אכילת פירות שביעית אזי ניתן למנוע מבעלי-החיים, 'וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה'. לפיכך, ניתן לעטוף את הפירות למרות שנמנעת אכילת בעלי-החיים.

ב. 'אוקמי פירא'

מהתורה נאסרו ארבע מלאכות חקלאיות (זריעה, זמירה, קצירה ובצירה), וחכמים הוסיפו לאסור 'כל שהיא עבודה שבשדה ושבכרם'.[4] אולם, הם הבחינו בין פעולות שההימנעות מעשייתן תהווה הפסד ונזק ('אוקמי') לבין פעולות שמטרתן להרווחה ('אברויי'). הרמב"ם מסכם את הפעולות אותן התירו חכמים משום הפסד: 'ומפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה'.[5] בדבריו אין התייחסות להפסד היבול אלא להפסד העץ. הפוסקים נחלקו האם מותר לעשות פעולות למטרת הצלת הפרי מהפסד, 'אוקמי פירא' - לדעת הראי"ה קוק, אין לבצע כל פעולה שעניינה הצלה מהפסד היבול, שכן היבול בשנת השמיטה הוא הפקר ואין האדם בעלים עליו.[6] אך יש פוסקים שהתירו פעולות להצלת הפירות מהפסד - לדעת המהרי"ל דיסקין הדבר מותר שכן יבול השמיטה שייך 'לכלל ישראל',[7] ולדעת ה'חזון-איש' יש ללמוד זאת מדברי הרמב"ם הנ"ל, שאין כוונתו רק על הפסד גמור של העץ אלא גם במקרה ו'ימות בשנה זו ולא יבשיל פירותיו'.[8] בנוסף, לדעת הרב שאול ישראלי מותר לעשות פעולות הדרושות לשימור והצלת הפירות שכבר קיימים על העץ.[9]

לאור זאת, הדיון בעיטוף הפרי למטרת שמירתו ממזיקים תלוי במחלוקת זו, שכן לדעת הראי"ה קוק הדבר ייאסר משום 'אוקמי פירא'.[10]

ניתן היה לומר שהראי"ה קוק יודה במקרה והפעולה אינה מוגדרת כמלאכה חקלאית שניתן יהיה לעשותה למטרת הצלת הפירות, וא"כ יהיה מותר לעטוף את הפירות משום שפעולת העיטוף 'אין עליה כל כך תואר מלאכה'.[11]

אולם נראה שגם במקרה זה הדבר ייאסר לדעת הראי"ה קוק, שכן הרב יעקב משה חרל"פ[12] ביאר שמחלוקת הפוסקים בהיתר 'אוקמי פירא' תלויה בסיבת היתר פעולות דרבנן למניעת הפסד ('אוקמי') - אם סיבת ההיתר משום שחכמים לא גזרו דבריהם במקום הפסד, אזי מכיוון שיבול השביעית הפקר לא שייך להתיר פעולות להצלת הפירות משום שלא אכפת לנו מהפסדם. אך אם הסיבה שפעולות הצלה אינן מוגדרות כמלאכה, מותרות פעולות הצלה בפירות. להסבר זה, הראי"ה קוק יאסור אף פעולות הצלה שאינן מוגדרות כפעולות חקלאיות, שכן לדבריו סיבת היתר 'לאוקמי' משום ההפסד ולא משום שאין בכך מלאכה.[13]

למעשה, לדעת רוב הפוסקים מותר לכסות את הפירות בשקית נייר מחשש לנזקי בעלי-חיים או פגעי מזג האוויר, כל עוד הפגעים הללו מהווים פגיעה משמעותית הגורמת להימנעות מאכילה.[14]

אמנם הרוצה להחמיר כדעת הראי"ה קוק, תבוא עליו ברכה.  

[1] ויקרא כה, ו-ז.

[2] ראו: תוספות, ראש השנה ט ע"א ד"ה וקציר; תוספות הרא"ש, שם ד"ה וקציר; שפת אמת, מנחות פד ע"א ד"ה בתוס'; פנים יפות, ויקרא כה, ז; הרב שאול ישראלי, התורה והמדינה ח"ג עמ' קיח הערה.

[3] שמות כג, יא. אולם, יש מי שסובר ויש אומרים, שיבול השמיטה אינו מופקר לבהמה אלא לאדם, ראו: הרב מאיר אריק (בתוך: פירוש רמב"ן על התורה, מהדו' מוסד הרב קוק, ח"ב עמ' תקטו ד"ה בהר); ראו גם: שנת השבע (עמ' נג).

[4] מועד קטן, ג ע"א.

[5] רמב"ם, הל' שמיטה פ"א ה"י.

[6] הראי"ה קוק (שבת הארץ, פ"א ה"ה; שם קונטרס אחרון סי' יב; שו"ת משפט כהן, סי' עט; ספר השמיטה, עמ' כד הערה 5).

[7] שו"ת מהרי"ל דיסקין, קונטרס אחרון אות רנט, בדבריו הוא נשען על הפסוק 'ואכלו אביוני עמך'. ניתן לסייע להבנה זו, שיבול השמיטה הוא שייך לכולם, מדברי הרמב"ם, פיהמ"ש שביעית פ"ד מ"י: 'אסור לקצוץ האילנות בשנה שביעית אם התחילו להוציא פירותיהן, מפני שהוא גוזל בני אדם, לפי שה' נתן פירותיהם לכל אדם'. השוו לדבריו במקום אחר, שו"ת מהרי"ל דיסקין, סי' כז ס"ק כח: 'אין מסירים הקוצים היוצאים מן האילן שלא יזיקו הפירות'. המקור להלכה זו הוא פאת השלחן, הל' שביעית סי' כ בית ישראל ס"ק כא. יתכן ובקונטרס אחרון חזר בו מהוראה זו והתיר 'אוקמי פירא'.

יתכן ועיקר המחלוקת בין הראי"ה קוק למהרי"ל דיסקין נעוצה בגדר ההפקר בשמיטה - האם מהות ההפקר הוא העדר ושלילת זכות ובעלות מכולם, או שמא יש זכות מימוש לכולם, ראו: כללי התורה והמצוות, ח"ג ד"ה הפקר.

[8] חזו"א, שביעית סי' כא ס"ק יד.

[9] התורה והמדינה, ח"ט עמ' שמו-שנה; בצאת השנה, עמ' לט סעי' ה.

[10] ראו: שו"ת להורות נתן, ח"ה סי' עג אות ו, שאסר לאור דברי המשנה שביעית, פ"ב מ"ד, שאין כורכין את הנטיעות בשמיטה, וביאר הר"ש, שם ד"ה וכורכין: 'מפני הצינה והחמה'. אולם, הרמב"ם, פיהמ"ש שם, ביאר שמדובר על קשירת הענפים.

[11] ראו כן, ושלא בדעת הראי"ה קוק, שמיטה כהלכתה, עמ' סב ד"ה ונסתפקתי; ילקוט יוסף, שביעית והלכותיה עמ' רצה.

[12] בית זבול, ח"ו עמ' ק.

[13] ראו: שו"ת באהלה של תורה, ח"ג סי' כט, שכתב בדעת הראי"ה קוק להבחין בין פריסת רשת צל על מטע תמרים למטרת מניעת מכת שמש, שאסור מכלל 'אוקמי פירא', לבין פריסת רשת זו למניעה ממזיקים שמותר. אך ראו שם שכתב: 'והרשת אינה נוגעת בפרי' ולכן מותר כי אין בפריסתה פעולה בגוף הפרי, זאת בשונה מעיטוף הפרי בשקית נייר.

[14] שו"ת משנת יוסף (ח"א סי' יב אות ו ד"ה ולגבי; ח"ד סי' יב); תודעת השמיטה, עמ' יד סעי' יד; דרך אמונה, הל' שמיטה פ"א ה"י ציון ההלכה ס"ק קעט, בשם הרב יוסף שלום אלישיב; שביעית כהלכתה, עמ' סב; ילקוט יוסף, שביעית והלכותיה עמ' רצה.