התשובה
השאלה קשה ומאד מוסבכת, שהרי מי שלא ביער היין נאסר באכילה אלא אם כן היה ברשות בית דין. ברור שבעל חנות רגילה איננו שליח בית דין (לדעתי אפילו אלו שחתמו על כל מיני טפסים שאין להם משמעות של שליחות והם לא מחויבים לבית דין דבר, אבל רוב בעלי החנויות הפרטיים לא חתמו כלל ואינם שלוחי בית דין). על כן היו צריכים לבער את היין בפסח, ומכיוון שלא ביערו אמנם אפשר לסמוך על דעות שאדם שלא ביער בשוגג היין לא נאסר בשתיה (הגרי"מ טיקוצ'ינסקי זצ"ל) אולם נחלקו עמו אחרונים (חזו"א) הסוברים שהיין נאסר.
על כן מי שקנה כבר הרי שיפקיר כעת, אולם לכתחילה אין לקנות מחנויות אלו יין של אוצר בית דין עד שיבוא יין חדש מהמחסנים שהיו ברשות בית דין בזמן הביעור.
יש אוצרות בית דין שנהגו כדין ואצלם אמנם אין צורך בביעור ואפשר לקנות מהם כרגיל גם לאחר שעת הביעור.
לגבי המכירה של קדושת שביעית וסחורה ביינות אלו, גם כאן ישנה שאלה קשה ואינני יודע היתר מבוסס לכך, אולם קצת אפשר להפחית מחומרת הבעיה על ידי קניה בהקפה ובהבלעה. למרות שלחלק מהפוסקים זה לא עוזר לאיסור הסחורה רק שהמעות לא נתפסים בקדושה, אבל יש פוסקים שהקלו וס"ל שאין בצורה זו גם איסור סחורה, על כן אפשר להסתמך עליהם באיסור דרבנן. אבל השאלה האם אדם רוצה להכניס עצמו בספקות.
בברכת התורה והארץ
הרב יהודה הלוי עמיחי
מכון התורה והארץ
כפר דרום אשקלון
