הפקר בשביעית

התשובה

בס"ד

שלום וברכה

א. עיין שבת הארץ (מבוא סי' יא) שהסביר את מחלוקת הב"י והמבי"ט וכתב שם: "ובאמת לא הייתה  כלל דעת הב"י כך, שאין שום דין הפקר בשביעית עד שיפקיר הוא בעצמו מפורש, אלא בסתמא אין ספק שכל ההפקר הוא כן מאפקעתא דמלכא, וממילא יד הכל שוה בו ופטור ממעשרות, ורק אם גדר את כרמו והראה בפעול שאינו מפקירו בזה נוטה הב"י לחדש דיש לומר שאע"פ על איסור תורה מ"מ מועלת חזקתו להחזיק בשלו ויצא מדין הפקר וממילא חייב במעשרות".  ברור לו שאם לא עשה פעולה חיובית אלא שיהודי לא הפקיר א"כ הרי זה הפקר ופטור מתרו"מ. וכן כתב החזו"א (סי' יט ס"ק כד במנ"ח) שיש לפרש את דברי הב"י בבעלים גוי שאינו במצוות שביעית, אבל ביהודי ברור לו שהוי אפקעתא דמלכא, וכפי שכתב שם שמי שתולה בהפקר של הבעלים זה כנגד ריהטת דסוגיות. ומכיוון שהרב קוק והחזו"א החזיקו בשיטה אחת שדברי הב"י יש להעמידם במקרה מיוחד ואין צורך להפריש תרו"מ בשדה יהודי שלא הופקרה. 

ב. המשנה פ"ז מ"ג מביאה שם לקח לעצמו כמות גדולה יותר מהצריך יכול למכור את השאר והדמים הם שביעית, ולא הזקיקו אותו להפקיר. ועיין ברש"ס שכתב שאפילו בלוקט בעצמו אם הותיר יכול למכור ולא הצריכו הפקר. ברור שאין יכול למכור מעבר לדמים שזה כסחורה כשם שאסור למכור בשוק.  ומה שהוספת בדין שמור כבר דנו הראשונים האם שמור מותר באכילה או לא.

ג. מדוע לחלק בין זני לימונים? אמנם עצם הדמיון של הלימון לאתרוג ללכת בתר לקיטה נחלקו בו האחרונים, עיין מנח"ש ומה שכתב הרש"ס. 

ד. אין חובת שלט, אלא יש חובה שיהיה בפני ג' ואם ג' קראו וראו את ההודעה הרי זה הפקר. ומעיקרא דדינא אפילו באחד הוי הפקר ואין צורך בג', אבל נהגו בג'. 

בברכת התורה והארץ

יהודה הלוי עמיחי

מכון התורה והארץ