ביעור בפרי הדובדבן בגולן

התשובה

א. יער שאינו מסחרי – תחילה יש לדון על הפירות שהם מהשמור,  (כמו הפירות בקטיף תיירותי). נאמר במשנה (פ"ט מ"ד): 'אוכלין על המופקר אבל לא על השמור, רבי יוסי מתיר אף על השמור'. הרמב"ם בפיה"מ (שביעית פ"ט מ"ד) ביאר את דעת תנא קמא, וזו לשונו:

אוכלין על המופקר אבל לא על השמור, ר"ל שאוכל כל זמן שאותו המין מצוי בשדה במופקר. אבל אם כלה מן המופקר ונשאר בחצרות או בשדות שבתוך המדינה לא יאכל אלא חייב לבער. וכבר ביארנו טעם זה והוא אמרו יתעלה ולחיה אשר בארצך, ואין החיה אוכלת אלא מן המופקר... ואין הלכה כרבי יוסי.

הרמב"ם פסק כדעת ת"ק שאין אוכלין אלא כל זמן שיש פירות בשדות הפקר, אבל אין מתחשבים בפירות של שדות שמורים, וחייבים בביעור. ובהלכה כתב הרמב"ם (פ"ז ה"ד):

היו לו צמוקין של שביעית, וכלו הענבים מן השדה מן הגגות והפרדסים שהן הפקר אף על פי שעדיין יש ענבים בגפנים שבתוך החצרות אינו אוכל מן הצמוקין מפני ענבים אלו שבחצר, לפי שאינן מצויין לחיה, אבל אם יש ענבים קשים ביותר שאינן נגמרין אלא בסוף השנה הרי זה אוכל מן הצמוקין בשבילן וכן כל כיוצא בזה.

לפי זה אם נשארו פירות רק בשדה שמור, הוא אינו פוטר מהביעור של שדות הפקר. אולם על דברי הרמב"ם הללו כתב הרש"ס (פ"ט ה"ו):[1]

אוכלין על המופקר וכו'. בירושלמי מפרש דהאי ת"ק ר"ש הוא, ומאי טעמא דר"ש את הוא שגרמת לך שלא לאכול ששמרתו ועברת אעשה דתשמטנה ונטשתה ושוב אין לסמוך על אותן פירות, וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל כיון דבירושלמי פירש דמתניתין יחידאה היא לא קיימא לן כסתם יחידאה והדרינן לכללין ר' יוסי ור"ש הלכה כר' יוסי ע"כ:

ב'מעדני ארץ' (שביעית סי' י אות יג) הקשה על שיטת הרמב"ם שאין אוכלין על המשומר. א"כ בימינו, שרוב השדות הם מכורים ושמורים, אדם ששומר קדושת שביעית – חייב לבער מייד, כיוון שאין מתחשבים בפירות שהם שמורים בשדות. ועל כן הסביר:

אלא ודאי נראה ברור דמה שאוכלין על המופקר ולא על השמור היינו כמפורש ברמב"ם בפיה"מ ובחיבורו שבא למעט שאין אוכלין על מה שנשאר עדיין בבתים ובחצירים השמורות ששם דרכן של הפירות להתקיים יותר, משא"כ אם יש עדיין בשדה אלא שהבעלים עוברים ושומרים את שדותיהם או אפילו בכה"ג שמותר לשומרם מפני שכבר חלפה קדושתן אפי"ה כל זמן שמצוי מין זה בשדה אין זה חשיב ככלה לחיה מן השדה.

לפי ה'מעדני ארץ' אם נשארו שדות שלמים אפילו שמורים, ג"כ פוטרים מחובת הביעור עד שיכלו הפירות משדות אלו. וכך נראה שיש לפסוק בנושא שדות שמורים.

ב. יער אודם בעולי מצרים – אזור יער אודם נמצא בגבולות 'עולי מצרים' ולא ב'עולי בבל'.[2] א"כ נשאלת השאלה אם פירות שנמצאים בעולי מצרים קובעים לגבי תאריך ביעור הפירות שנמצאים בעולי בבל, וכן אם חובת הביעור חלה רק בפירות שיש בהם קדושת שביעית, וכידוע קדושת שביעית בעולי מצרים מצויה במחלוקת ראשונים ואחרונים. לרוב הדעות יש קדושת שביעית בעולי מצרים, אבל יש שנראה מדבריהם שאין קדושת שביעית בעולי מצרים.[3] לכן לדעות שהביעור נקבע על פי פירות הקדושים בקדושת שביעית, לכאורה (לדעות שאין קדושת שביעית בהר אודם) אין מקום להתייחס למציאות הפירות שם. אולם מכיוון שלרוב הפוסקים יש קדושת שביעית בפירות שגדלו בעולי מצרים, יש לכאורה להתייחס לפירות אלו בחשבון הביעור.

לסיכום, נראה שיש להתחשב בפירות שנמצאים באודם ולקבוע את הביעור לפי הפירות האחרונים שנמצאים שם. יש להעיר שאומנם הפירות באודם הם לקטיף עצמי ולא לשיווק, אבל לחיות בשדות לא אכפת אם הפירות מיועדים לשווק או לא, כל זמן שלא כלה לחיה בשדה. על כן נראה שאם נשארו פירות באודם יש להתחשב גם בהם בקביעת זמן הביעור.

[1].    הובא במלאכת שלמה, שביעית פ"ט מ"ד.

[2].    עי' בספר ים ודרום ירשה (קרלנשטיין), מפה 50.

[3].    עי' שבת הארץ, פ"ד הכ"ו אות ב.