שיטת הרב שפירא בעניין אוצר בית דין

התשובה

בס"ד
שלום וברכת ד'

כידוע הגר"מ אליהו זצ"ל חשש לדעת הרמב"ם לעניין ספיחים ולכן חשש מירקות של אוצר בית דין, הוא חזר בו כידוע וכתב את דבריו בספר ושבתה הארץ (עמ' קפח, מהדורת תשס"ח) שתחילה החמיר כדעת הרמב"ם אבל אחר שראה את הנעשה הקל כדעת הר"ש ואפילו הרמב"ם היה מודה לר"ש שאין ספיחים בנלקט בשביעית. במאמר מרדכי (סי 'יח) שם כתב את סדר העדיפויות לתוצרת בשביעית מביא את אוצר בית דין במקום השני ואילו ירקות היתר מכירה מופיעים במקום 7-8, תלוי מי העובד (יהודי או נכרי). בדרוג של הגר"מ אליהו זצ"ל מופיע אוצר בית דין ללא היתר מכירה וזה הופיע מיד לאחר מצעים מנותקים גוש קטיף. עיי"ש. הלכה למעשה הגר"מ אליהו זצ"ל סמך גם על אוצר בית דין ללא היתר מכירה, אולי הוא העדיף שיהיה גם היתר מכירה, אבל זה לא היה לעיכובא. יתר על כן עיקר אוצר ב"ד של אוצר הארץ היה בגבול עולי מצרים, שם כידוע אין איסור ספיחים. כמו כן אנו לא הורנו לחקלאי לעשות או לא לעשות היתר מכירה, כל חקלאי עשה כרצונו ולא הקפדנו בנושא, כך שיתכן שחלק גדול גם עשו היתר מכירה כחגורת בטיחות. לגבי המכתבים של הגר"מ אליהו והגר"א שפירא לא הזכירו ולא חייבו היתר מכירה, וכל מי שרוצה לשנות יכול לאמר סברות שבודאי גם עשו או לא עשו היתר מכירה, אבל הם בודאי לא הצריכו היתר מכירה ולא כתבו, וזו הייתה דעתם הלכה למעשה (אין זה סותר שדעת הגר"מ אליהו זצ"ל הייתה שעדיף לעשות גם היתר מכירה). גם עיין בספרו של הגר"י דאום זצ"ל עמ' 383-386 משנת השמיטה שם הוא מפרט את אוצר בית דין ללא היתר מכירה, וכידוע הרב דאום זצ"ל לא עשה דברים ללא הוראת הגר"מ אליהו זצ"ל (הוא ישב בלשכתו של הגר"מ אליהו זצ"ל). במכתב שכתבו הרבנים זצ"ל בשנת תשס"ו במפורש על פירות ללא היתר מכירה, "בלי להזדקק להיתר מכירה", ואם הבעיה בפירות אוצר בית דין היא המסחר (כפי שמופיע במאמר של הגר"מ אליהו זצ"ל שצוטט במכתב) מה לי ירקות מה לי פירות יש בעיית מסחר, והלכה למעשה הוא הורה לשווק פירות באוצר בית דין ללא היתר מכירה. כך שלא כל דבר שאדם כותב הוא הלכה למעשה עד שיאמר הלכה למעשה, ובכרוז מופיע מפורש לשווק דרך אוצר בית דין ללא הזדקקות להיתר מכירה. כמו כן הגר"מ אליהו זצ"ל קנה אוצר הארץ שנהג מאז הקמתו לשווק ירקות אוצר בית דין גם ללא היתר מכירה. וזו הייתה הלכה למעשה. כתבת במכתבך "וכמובן כוונתו בכרוז היא לקיים את המשק באוצר בית דין על כל המגבלות בעובודות הנובעות ממנו ולא להסתמך על הקולות שנותן היתר המכירה אע"פ שודאי גם שם נעשתה היתר מכירה", העלתה השערה מסוימת ותוך כדי דיבור כתבת "וכמובן" "שודאי". הרבנים לא הזכירו היתר מכירה (במכתב תשס"ז) כתבו "בלי להזדקק להיתר מכירה" ואתה כותב ומפרש את דבריהם ואפילו בלא ספק או סברא אלא: "כמובן" "ודאי", קצת יושר ואמיתיות דרוש גם למי שרוצה לחלוק ולפרש אחרת ובייחוד שרוצים לסרס את דבריהם, ולהכניס בהם משפטים שלא נאמרו, כאן אינך אומר "חסורי מחסרא והכי קתני" אלא "הפוך קתני". לגבי הגר"ש ישראלי זצ"ל, קצת מצחיק ומעליב להביא ראיה מרב פרידמן נ"י, כאשר הרב ישראלי זצ"ל כתב מפורש שזו העצה ההוגנת לעשות אוצר בית דין, וכמבואר בחוות בנימין, וכן עשה הלכה למעשה בשנת תשי"ט, הובא נוסח אוצר בית דין למי שלא מכר (בצאת השנה עמ' סו, כתב מנוי למי שלא מכר), ואין ספק ששם זה ללא היתר מכירה. וא"כ לבוא ולהסתמך על מה שאמר מי ששמע ממי ששמע, לעומת הוראות הלכה למעשה שהורה הגר"ש ישראלי זצ"ל, זה דרך מקצצי נטיעות ומסלפי עובדות. הרב ישראלי זצ"ל בשנת תשי"ט כתב על אוצר בית ללא היתר מכירה ובמשנתו האחרונה (תשנ"ג, חוות בנימין) כתב על אוצר בית דין ללא היתר מכירה, לא שינה בנושא זה את עמדותיו, ולהסתמך על ספורים והנחיות שנאמרו בשמו זה מעליב ומוריד את דרגת הויכוח. (אינני חולק שיתכן שיש גם עדיפות מסוימת עם היתר מכירה, אבל יש גם הרבה קשיים הלכתיים, ובייחוד שאם יש היתר מכירה אין קדושת שביעית, וד"ל). אע"פ שאני מעריך שלא יתקבלו דברי, אבל יש לבארם כדי להוציא מכל מספרי סיפורים ועובדות שלא היו ולא נבראו, ומכל מיני שמועות ששמעו בהקשר ורב מסויים אמר לי כך ורב אמר לי כך. הגמ' אומרת שאין מורים הלכה אלא עד שיאמר לך הלכה למעשה, ולא שמועות וחלקי דברים. למדו היטב דרשו משפט.

בברכת התורה והארץ הרב יהודה הלוי עמיחי מכון התורה והארץ