התשובה
בס"ד
שלום וברכת ד'
אשרי העוסקים במצוות התלויות בארץ.
הרמב"ם הלכות תרומות פרק יא הלכה כז אומר:
שדה של גידולי תרומה חייבת בלקט שכחה ופאה ובתרומה ומעשרות ובמעשר עני, ועניי ישראל ועניי כהנים נוטלים ממנה מתנות אלו, עניי כהנים אוכלין את שלהם ועניי ישראל מוכרין את שלהם לכהנים בדמי תרומה והדמים של עניים, וכן בן לוי מוכר המעשר שלו לכהנים.
הרמב"ם כתב שגדולי תרומה חייבים בלקט שכחה ופאה, אבל עניי ישראל לא יכולים לאכול כיוון שזה גדולי תרומה ועל כן ימכרו לכהנים את התרומה והדמים שייכים לעניים.
הרמב"ם לא כתב האם הדיון בדבר שזרעו כלה בלבד, שבו אנו אומרים שהגידולין חולין ולכן יש חיוב לשו"פ או אפילו בדבר שאין זרעו כלה, שדין הגידולים כתרומה גדולה, וג"כ יש חיוב לשו"פ. ונחלקו בכך הראשונים. תוס' (פסחים לד ע"א ד"ה טהרו) סובר שבדבר שאין זרעו כלה אין חיוב לשו"פ כיוון שהשדה היא של תרומה מעיקר הדין ורק בדבר שזרעו כלה יש חיוב לשו"פ, אבל הרא"ש (תרומות פ"ט מ"ד) סובר שגם בדבר שאין זרעו כלה יש חיוב תרומות ומעשרות. ומפשטות לשון הרמב"ם נראה שאפילו בדבר שאין זרעו כלה יש חיוב לשו"פ.
דין הטבל הוא בגלל התרומה שבו, אבל נראה שכאן בטבל הכל יודו שגם בדבר שאין זרעו כלה יש חיוב לשו"פ ויעשו כפי שכתב שהעניים הישראלים ימכרו לכהנים, אבל הזכות עצמה קיימת לעניים, כיוון שזה זריעת טבל ולא זריעת תרומה.
כופל ברכה והצלחה
בברכת התורה והארץ
יהודה הלוי עמיחי
מכון התורה והארץ
