עקירת צלף

התשובה

התורה לא אסרה עקירת עץ פרי אלא דרך השחתה, וכפי שכתב הרמב"ם (הל' מלכים פ"ו ה"ח):

אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו, שנאמר לא תשחית את עצה... ולא במצור בלבד אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה, אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים...

הרמב"ם סיכם את הדברים ואמר שהאיסור הוא 'דרך השחתה'. אבל התירו קציצת אילן במקרה שהוא מסב נזק, ולא רק אילן המזיק ממש, אלא אפילו בנזק של האפלה שאיננו נזק ישיר לפרות אחרים.[1] יסוד ההיתר כפי שכתב ב'חוות יאיר'[2] שכל שאין בו השחתה לא נאסר, ואם העקירה נצרכת לטובת האדם או רכושו הרי זה מותר לקצצו. על כן נראה שצמח צלף שמפריע בחנייה – אין זה דרך השחתה ומותר לעקרו. אלא שהיה אפשר להציע שבמקום לעקור את העץ, יקצוץ את ענפי הצלף, ואז העץ לא יפריע לחניית הרכבים,[3] אך אז יצטרך מדי כמה חודשים לגזום את הענפים. ה'חוות יאיר' דן בשאלה דומה בהקשר לעץ אפרסק שעלה מאליו והוא מאפיל על חלון הבית, וכתב:

ומ"מ נראה דאם אפשר לו לתקן היזקו בקציצת קצת ענפיו המאפילים עליו לא יקצצו אע"פ שבהמשך השנים חוזרים וגדילי' ויצטרך לחזור ולטרוח משום טרחא כל דהו לא נתיר מה שהוא סכנה עם [אם] ל"ה דאוריית'.

ולפי זה הוא הדין בנד"ד יגזום את הענפים ולא יעקור את האילן כולו. אלא שנראה שהבעלים מעוניין בעקירת הצלף לגמרי, ואינו יכול כלל להוריד ענפים אלא על ידי פועל (גנן), וא"כ יש כאן הוצאות כספיות, ומאידך גיסא כל הרואה את עקירת העץ יודע שהוא אינו עושה כן לצורך השחתה אלא למניעת הוצאות כספיות. וכעין זה מצאנו שהתירו לחתוך את הציציות (כשמחליפם) ולא הזקיקו להתיר את הקשר, כיוון שאין זה דרך השחתה.[4] לכן נראה שאם ההוצאות השנתיות של גזימת הענפים הן גבוהות – אין זה בכלל מה שכתב ה'חוות יאיר' 'טרחא כל דהו'. יתר על כן, ב'חוות יאיר' שם כתב שרק 'בהמשך השנים חוזרים וגדלים', אך בנד"ד שיצטרך לגזום מדי שנה, הרי זו טרחה גדולה, וכאמור יש בכך הוצאה כספית גבוהה, ונראה שאפשר להקל לעקור את הצמח, וכדברי הרמב"ם שאם העץ אינו רווחי ולא ניתן להפיק ממנו תועלת ראויה, מותר לעקור אותו.[5]

אמנם כיוון שמדובר בשנת השמיטה או בשנה שלאחריה כשלפרות יש קדושת שביעית, יש בעיה נוספת: על ידי העקירה יפסיד את הפרות.[6] לכן נראה שמותר לעשות כן רק כשהפרות טרם הגיעו לשלב של בוסר, או לחילופין – כבר הגיעו לשלב של עונת המעשרות, כשהם ראויים לאכילה על ידי הדחק.[7]

[1].   שו"ע הרב, הלכות שמירת גו"נ בל תשחית סעי טו.

[2].   שו"ת חוות יאיר סי' קצה.

[3].   הערת עורך: י"פ. הרב עמיחי יוצא מנקודת מוצא שהצלף הוא עץ מאכל ויש איסור לעקור אותו. ואמנם יש לצמח זה פירות, אך השימוש בהם בימינו הוא מועט מאוד, ומעטים האנשים שאוכלים אותם. לכן יש פוסקים שאינם מחשיבים אותו ואת הדומים לו לעץ מאכל, עי' בספר עץ השדה (שטסמן), עמ' יז, הערה ב; ובוודאי דין הצלף קל יותר מהנוטע לסייג ולקורות שהתיר בשו"ת דובב מישרים, ח"א סי' קלד; וע"ע ס' עץ השדה, עמ' נח-נט ובמה שכתבנו אמונת עתיך 104, עמ' 42–43.

[4].   משנה ברורה, סי' טו ס"ק ג.

[5].   רמב"ם, הל' מלכים פ"ו ה"ט.

[6].   פסחים נב ע"ב.

[7].   רמב"ם, הל' שמטו"י פ"ה ה"ז.