תקנת מערכת השקיה בשדה שיש בו כלאיים

התשובה

א. איסור השקיה

באיסור השקיה בשבת ובכלאי הכרם מצאנו מחלוקת. נאמר בגמרא (מו"ק ב ע"ב):

אתמר, המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת, משום מאי מתרינן ביה? רבה אמר: משום חורש, רב יוסף אמר: משום זורע... איתיביה רב יוסף לרבה: המנכש והמחפה לכלאים – לוקה, רבי עקיבא אומר: אף המקיים. בשלמא לדידי דאמינא משום זורע – היינו דאסירא זריעה בכלאים, אלא לדידך דאמרת משום חורש – חרישה בכלאים מי אסירא? – אמר ליה: משום מקיים – והא מדקתני סיפא: רבי עקיבא אומר אף המקיים, מכלל דתנא קמא לאו משום מקיים הוא! – כולה רבי עקיבא היא, ומאי טעם קאמר; מאי טעם המנכש והמחפה בכלאים לוקה – משום מקיים, שרבי עקיבא אומר אף המקיים. מאי טעמא דרבי עקיבא – דתניא: שדך לא תזרע כלאים אין לי אלא זורע, מקיים מניין? תלמוד לומר כלאים שדך לא.

ממהלך הגמרא עולה שרבה סובר שניכוש והשקיה אסורים בשבת משום חורש, ואילו רב יוסף מחייב משום זורע. רב יוסף הקשה לרבה מדברי התוספתא בכלאיים (פ"א הט"ו), שלכולי עלמא המנכש בכלאיים לוקה, ומוכח שהניכוש אסור משום זריעה, שהרי אין איסור חרישה בכלאיים מדין תורה, וא"כ מוכח מהתוספתא שהאיסור משום זורע האסור גם בכלאיים. רבה העמיד את התוספתא כולה לפי ר' עקיבא, ולכן הסיק שהניכוש אומנם אסור משום חרישה, אבל בכלאיים האיסור הוא משום קיום.

הרמב"ם בהלכות שבת (פ"ח ה"ב) כתב: 'המשקה צמחין ואילנות בשבת הרי זה תולדת זורע וחייב בכל שהוא'. נראה מדברי הרמב"ם שפסק כדעת רב יוסף שהשקיה אסורה מדין זורע. לפי מהלך זה נראה שאסור להשקות גם בכלאיים, אלא שהרמב"ם השמיט את דין השקיה בכלאיים (הל' כלאים פ"א ה"ב):

ואחד הזורע או המנכש או המחפה כגון שהיתה חטה אחת ושעורה אחת או פול אחד ועדשה אחת מונחין על הארץ וחיפה אותן בעפר בין בידו בין ברגלו בין בכלי הרי זה לוקה...

כאמור, הרמב"ם השמיט את דין ההשקיה בכלאיים, אף שיש לאסור לכאורה השקאת צמחים שזרועים בכלאיים. שאלה זו כבר נשאלה על ידי ה'מנחת חינוך'.[1] ונראה שלשון הרמב"ם מבוססת על דברי התוספתא (כלאים פ"א הט"ו): 'הזורע והמנכש והמנפח עובר בלא תעשה...', וכיוון שהתוספתא לא הזכירה דין המשקה, גם הרמב"ם לא הזכירו.

ב. איסור קיום

יש להוסיף עוד שהרמב"ם (הל' כלאיים פ"א ה"ג) כתב: 'ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו אלא עוקרן ואם קיימן אינו לוקה'. הרמב"ם מבחין בין קיום שלא לוקים עליו לבין מנכש, מחפה וזורע – שלוקים עליהם. הוא פוסק כת"ק שהמקיים כלאיים ללא מעשה – אינו לוקה, אבל מנקש, מחפה וזורע – חייב מלקות. ונראה שכן הדין גם במשקה, כיוון שהרמב"ם פסק שהשקאה יש בה משום זורע, על כן מוגדר כמעשה ויש בו מלקות, ואין צורך לכותבו שהוא ככל הפעולות שהן מחייבות מלקות, וכך כתב הרב קוק זצ"ל.[2]

סיכום

א. איסור השקאת כלאי זרעים הוא מדאורייתא, ולכן מי שמתקין מערכת של השקיית כלאיים, יש בכך משום מסייע לדבר עבירה.[3]

ב. השאלה שלפנינו היא כנראה בגינה, וא"כ המרחק הנדרש בכלאי זרעים הוא טפח מדין תורה, ומדברי חכמים המרחק צריך להיות 12–15 ס"מ. בד"כ לא זורעים צפוף כל כך, על כן אם יש מרחק של 12 ס"מ בין השתילים (חסה ומלפפון^[4]), אפשר להתקין מערכת השקיה מסודרת.

ג. אם בשעת התקנת המערכת אין כלאי זרעים, אף שייתכן שבעתיד חלילה יזרע כלאיים, זו אינה אחריותו של המתקין, מכיוון שבעל הגינה יכול לעשות כדין ולהרחיק.

[1].    מנחת חינוך, מצוה רמה אות ב ד"ה והנה.

[2].    חוקות הארץ פ"א ה"ג אות ה, ועיי"ש הערה 22.

[3].    הקביעה אם האיסור דרבנן או דאורייתא תלויה בשאלה אם בעל השדה יכול להשיג מערכת זו במקום אחר, אבל להלכה מה לי דאורייתא ומה לי אסור מדרבנן.

[4].    כמבואר בשאלה, ואין לחוש שמא המלפפון הוא מהמינים המתפשטים.