התשובה
מו"ר הרצי"ה זצ"ל לא ציטט במדויק את הביטוי, אלא הסתמך על
הנוסח השגור בלשוננו. אך הרעיון הוא אותו רעיון. גם לפי הנוסח
המדויק: "לפנים מן החומה מקודש מהם" - הכוונה היא שירושלים
מקודשת "מהם" לא כמ"ם היתרון אלא כמ"ם המוצא. מכח ערים
המוקפות חומה, ירושלים מקודשת. וערים המוקפות חומה מקודשות מכח
א"י. (ואכן הגר"ח מבריסק כותב שכשבטלה קדושת הארץ בטלה גם
קדושת ערים מוקפות חומה). אדרבה, ההבדל בסגנון בין א"י מקודשת
מכל הארצות, לבין לפנים מן החומה מקודש מהם יכול אולי ללמדנו
שא"י קדושתה מכח עצמה, וירושלים מכח א"י.
אם כי לגופו של הרעיון יש להעיר מרש"י ערכין לב' ב' ד"ה וקידשתם,
שערים המוקפות חומה נתקדשו ע"י שתי תודות ושיר. וכן כתב המאירי
במגילה י', והדברים טעונים הסבר. הרי שתי תודות ושיר קידשו את
ירושלים ולא ערים מוקפות חומה. ובכלל אסור להוציא תודה מחוץ
לירושלים. ועל כן צריך לומר שקדושת ערים מוקפות חומה היא קדושת
מחנה ישראל, וכשקידשו את ירושלים בקדושת מחנה ישראל קידשו עמה
את כל הערים המוקפות חומה באותה קדושה. אלא שירושלים בהיותה
מקור הקדושה, וסמוכה וצופה למקדש קדושה גדולה יותר. א"כ נמצא
שערים המוקפות חומה נתקדשו מכח ירושלים ולא להיפך.
והגרי"ד סולובייצ'יק כותב (בשיעורים לזכר אביו ח"א בעניין קריאת
התורה) שא"י התקדשה מכח קדושת המקדש. אולם זה היה בבית
שני, שקידשו שוב לבנות את המקדש, ובאו תחילה לירושלים ומשם
הקדושה התפשטה לכל רחבי א"י. אך בקדושה ראשונה המהלך היה
הפוך, קודם קידשו את א"י ורק אח"כ את ירושלים. וא"א היה לקדש
את ירושלים לפני שקידשו קודם את א"י. ולדבריו י"ל שבאמת בקדושה
ראשונה קדושת ירושלים היא מכח א"י. ובקדושה שניה קדושת א"י היא
מכח ירושלים.
והדברים צריכים עדין בירור וליבון.
דברי התשב"ץ הן אכן קשים. ודבריו צריכים ישוב. ונלענ"ד שיש
ליישבם בשני כיוונים:
א. גם כשהוא אומר שמצות הדירה בארץ היא בגלל המצוות התלויות
בה, אין הכוונה רק לקיום מצות מסוימות. כי ייתכן שאדם דר בארץ ולא
מקיים כמעט מצוות התלויות בארץ. למשל בימינו, תרו"מ מפרישים
המשגיחים. יתר האיסורים, טבל עורלה וכדו' הם רק הימנעות מאיסור
אך אין בהן מצוה מעשית. שמיטה כולם מקיימים רק בכך שנמנעים
מלאכול ספיחין. ולפי הרמב"ן יש מ"ע של אכילת פירות שביעית אך
רבים נמנעים מקיום מצוה זו. והרמב"ם חולק. החזו"א מפקפק בפי'
דברי הרמב"ן. א"כ אלו מצוות מקיים אדם הדר בארץ?
ע"כ המצוות רק משקפות את קדושת המקום. ויש שתי קדושות לא"י.
קדושה עצמית שאינה קשורה ואינה מתבטאת במצוות. וקדושת הכיבוש
המתבטאת במצוות. וחיוב זה כיום הוא ברובו דרבנן. אך הרקע לכך
הוא עמוק יותר. ועיין ריטב"א ורמב"ן ריש גיטין שכתבו על חיבת הארץ
המתייחסת גם לגבול עולי מצריים, לעומת קדושת הארץ המתייחסת
בעיקר לגבול עולי בבל והדברים עדין טעונים הסבר ואכמ"ל.
ב. חיוב העלאת בן זוג הוא חיוב מיוחד. גם אם אדם חייב לדור
בארץ, אינו יכול לכפות על בן זוגו לעלות, כי הדבר אינו פשוט,
הראשונים (כתובות דף קיא') מזכירים בעיות של חששות מפני סכנת
דרכים וכדו'. גם אם האדם עצמו חייב לעלות למרות כל החששות,
אינו יכול לכפות את בן זוגו לעלות. כי בן זוגו יכול לטעון שהוא חושש
מפני חששות שונים ולב יודע מרת נפשו. ומכיוון שגדר הישיבה בארץ לא
ברור אם הוא מטעם קדושת הארץ או המצוות התלויות בה, אם בן
הזוג טוען שהמצוות התלויות הן מדרבנן בזמן הזה, בן זוגו הסבור שהן
מן התורה לא יכול לכופו מן התורה.
