האכלת בעל חיים שברשותו לפני הסעודה

התשובה

בגמרא[1] נאמר שאדם שבירך 'המוציא', ולפני שאכל ביקש מבני ביתו שיכינו את המורסן לשוורים, אין הדבר נחשב כהפסק, כיוון שאסור לו לאכול לפני בהמתו, אזי בקשתו היא צורך אכילתו.^[2] וכן פסקו הרמב"ם וה'שלחן ערוך'.[3] את מקור האיסור לאכול לפני שמאכיל לבהמתו מדייקת הגמרא (שם) מהפסוק (דברים יא, טו) שבו נאמר תחילה: 'ונתתי עשב בשדך לבהמתך' ורק אח"כ: 'ואכלת ושבעת'. וכתב מהר"ם מרוטנבורג[4] שזהו איסור תורה, וכן משמע מדברי ה'חיי אדם'.[5] וכן נראה מדעת רבי יעקב עמדין^[6] הסובר שזה חלק מאיסור תורה שלא לצער בעלי חיים. לעומת זאת מדברי הרמב"ם^[7] משמע שאין זו חובה אלא מידת חסידות, שהרי הוא כתב הנהגה זו כחלק מההנהגות שראוי לאדם מישראל לנהוג ברחמנות. אולם יש הסוברים שזו תקנת חכמים שהטילו על האדם לדאוג לבעלי החיים שברשותו, כפי שהקב"ה דואג לבני האדם,^[8] או לדאוג לכל הפחות לבעלי החיים שעושים מלאכה בעבור האדם.^[9] אולם אף שניתן לחייב זאת רק כלפי בעלי החיים שברשותו שאינם יכולים לדאוג למזונותיהם בעצמם, כותב רבי יעקב עמדין שמן הראוי להקדים את מנת האוכל היומית לכל בע"ח שברשותו לפני סעודתו מצד מידת הרחמנות, שלעיתים הם מצטערים כשהם מריחים או רואים אוכל אצל אחרים. וכך משתמע גם מדברי הרמב"ם (הל' עבדים פ"ט ה"ח):

...מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה, חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן... ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו"ם עובדי ע"ז אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא טובת התורה וצוה אותם בחקים ומשפטים צדיקים רחמנים הם על הכל, וכן במדותיו של הקדוש ברוך הוא שצונו להדמות בהם הוא אומר ורחמיו על כל מעשיו...

[1].   ברכות מ ע"א.

[2].   עפ"י פני יהושע ברכות מ ע"א.

[3].   רמב"ם, הל' ברכות פ"א ה"ח; שו"ע, או"ח סי' קסז סעי' ו.

[4].   שו"ת מהר"ם, דפוס פראג, ח"ד סי' שב.

[5].   חיי אדם, ח"א כלל מה סי' א.

[6].   שו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סוף סי' יז ועי' ביאור הלכה או"ח סי' קסז ד"ה ומכל מקום לכתחילה.

[7].   רמב"ם, הל' עבדים פ"ט ה"ח.

[8].   רבי דוד אבודרהם, הל' ברכות שער א' ד"ה שיעור פרוסה.

[9].   שו"ת שאילת יעב"ץ, ח"א סי' יז; דברות משה, ב"מ סי' ל ענף ב, הוב"ד בנפש כל חי סי' י הע' ב; ולפעמים האדם ניזון רק בזכות בהמתו, עי' יד אפרים, על שו"ע או"ח סי' קסז.