המשמעות ההלכתית של "יום הקדיש הכללי" בצום עשרה בטבת

התשובה

יום עשרה בטבת נקבע ע"י הרבנות הראשית לישראל כ"יום הקדיש הכללי", לא רק כיום אזכרה לנספים בשואה שיש להם קרובים, שאין ידוע התאריך בשנה בו הם נספו. אלא נקבע גם כיום אזכרה לאלפי בתי אב ומשפחות שלמות שנרצחו בשואה עד שלא נותר מהם שריד ופליט. לגביהם, קבעה הרבנות הראשית לישראל שביום זה ידליקו נר לעילוי נשמתם בכל בית בישראל,וכל מי שאחד מהוריו כבר אינם בחיים, יאמר גם קדיש יתום בציבור ביום זה לעילוי נשמתם - אף מי שאין לו קרובים שנספו בשואה, משום שהנספים בשואה הם כמת מצווה שכל ישראל קרוביהם. תקנה זו שנתקנה על ידי גדולי-עולם בהקמת המדינה צריכה חיזוק דווקא בימינו ששרידי השואה החיים עמנו מתמעט, והשכחה גוברת.

עשרה בטבת בנוסף להיותו אחד מארבעת צומות החורבן, נקבע ע"י הרבנות הראשית לישראל כבר בשנת תש"ט (כחצי שנה לאחר קום המדינה) כ"יום הקדיש הכללי", לזכר חללי השואה. הסיבה לבחירת יום זה, נובעת מכך שעשרה בטבת הוא היום בו החל מלך בבל להסתער על חומת ירושלים, והתקיימה נבואת המצור הרמוזה ביחזקאל (פרק ד פסוק ג): "וְאַתָּה קַח לְךָ מַחֲבַת בַּרְזֶל וְנָתַתָּה אוֹתָהּ קִיר בַּרְזֶל בֵּינְךָ וּבֵין הָעִיר וַהֲכִינֹתָה אֶת פָּנֶיךָ אֵלֶיהָ וְהָיְתָה בַמָּצוֹר וְצַרְתָּ עָלֶיהָ …". אלא שחז"ל ראו משמעות עמוקה יותר בנבואה זו, והיא שהיא מבטאת את תחילת הסתר הפנים של הקב"ה כלפי ישראל, כלשון הגמ' (ברכות ל"ב ע"ב): "אמר ר' אלעזר: מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובין העיר".

כלומר, ייחודו וחומרתו של צום העשירי בטבת, הוא משום שביום זה התחיל הסתר הפנים כלפי עם ישראל עד כדי חורבן ביהמ"ק הראשון, ואף בבניין ביהמ"ק השני לא חזר עם ישראל להנהגה של גילוי-שכינה כפי שהיה בזמן ביהמ"ק הראשון, ובוודאי שהסתר פנים זה נמשך ביתר שאת בכל הצרות הנוראות שעברו על עם ישראל במשך כאלפיים שנות הגלות. אך הסתר הפנים הקשה ביותר במשך הדורות היה כפי הנראה במאורעות השואה האיומה. כפי שהעיד האדמו"ר מפיאסצ'נה הרב קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד שבעצמו נהרג בשואה, באחת מההגהות שכתב על דרשה שנתן בתחילה ימי השואה, והוא תיקן אותה בעיצומם של ימי השואה בתוך גיטו ווארשה, וכך הוא כותב:  

"אבל כהצרות משונותומיתות רעות ומשונות, שחידשו הרשעים הרוצחים המשונים עלינו בית ישראל, משלהי תש"ב(כנראה, כוונתו להשמדה ההמונית בתאי-הגזים א. א),לפי ידיעתי בדברי חז"ל ובדברי הימים אשר לישראל בכלל, לא היה כמותם, וה' ירחם עלינוויצילנו מידם כהרף עין"("אש-קודש" - "חידושי תורה שנכתבו בשנות הזעם" - עמ' קלט בהגהה בתחתית העמוד), דברים דומים היה מציין גם מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל.

לפיכך נקבע דווקא יום עשרה בטבת כ"יום הקדיש הכללי" ע"י הרבנות הראשית, היות שהוא מבטא כאמור לעיל, את תחילתו של "הסתר הפנים" של תחילת ימי החורבן בפעם הראשונה מאז כניסת עם ישראל לארץ. כאשר כל הצרות והתלאות שקרו לאומתנו, הכל הוא מאותו המשך מר, ולפיכך מתאים לציין בו גם את שיאו של הסתר הפנים בעת השמדת שליש מעם ישראל ע"י העמלק של דורנו בשואה האיומה (עפ"י דברי הרב הראשי הרב איסר יהודה אונטרמן זצ"ל י' בטבת ה'תש"ט, והרב כ. פישל טכורש זצ"ל, שנה בשנה תשכ"ט עמ' 134). אם נתבונן בלשונה של החלטת הרבנות הראשית לישראל כשנתיים לאחר מכן (כ"ז כסלו ה'תשי"א) המחזקת את קביעת עשרה בטבת כ"יום הקדיש הכללי", ניווכח שיש שתי תקנות:

א. קביעת י' בטבת כיום אזכרה לנספים שלא נודע תאריך מותם אף שיש להם קרובים: כלשון התקנה: "לאלה מיליוני החללים, שאין סימוכים לקביעת יום מותם, יום זה (י' בטבת) קודש לזכרם ולעילוי נשמותיהם הזכות והטהורות. דינו של יום זה, יום העשירי בטבת, לבניהם ולקרוביהם, כדינו של יום המיתה - לאמירת קדיש, ללימוד משניות ולהדלקת נר-נשמה" (ספר הרבנות הראשית לישראל ח"ב עמ' 450).

ב. קביעת י' בטבת כיום אזכרה כללית למיליוני הנספים שאין להם קרובים ששרדו: כלשון התקנה:"ולכל יהודי באשר הוא שם, קדוש היום הזה לזכר רבבות בתי האבות והמשפחות שנשמדו כליל ללא השאר שריד ופליט, וגואלם הוא בית ישראל כולו, ועל כל אחד להדליק בליל-זה אור לעשירי בטבת, נר-נשמה בביתו, ומי שאין הוריו בחיים ישתתף באמירת קדיש בציבור"(ספר הרבנות הראשית לישראל ח"ב עמ' 450).

אלא שבמשך השנים כשהתפרסמו לקראת צום "עשרה בטבת" תקצירי דינים ומנהגים המתייחסים גם למנהגי "יום הקדיש הכללי", התפרסמו הדברים בקיצור נמרץ מסיבות שונות, ובחלק מהפרסומים נתפרסמו חלק מנוסח התקנה הארוך שחלקו הובא לעיל. מתוך כך נשתרשה ההבנה ש"יום הקדיש הכללי" הוא רק למי שנספו קרוביו בשואה ואינו יודע תאריך מיתתם (ראה קיצור הדינים והמנהגים בספר "שנה בשנה" הוצאת היכל שלמה ה'תש"ן עמ' 131, וכך מציין בפשטות הרב חיים דוד הלוי זצ"ל בשו"ת "עשה לך רב" סי' מז).

אולם כפי שמוכח מלשון התקנה המלאה (כמובא לעיל) ברור בעליל שהתקנה קבעה שכל אדם מישראל שאחד מהוריו אינו בחיים, ולפיכך אין חשש שיירתע מלומר קדיש-יתום ביום זה, שעליו לומר קדיש בעשרה בטבת, לזכר מיליוני הנספים בשואה שאין להם קרוב וגואל.

כך גם דעת הרב מרדכי פוגלמן זצ"ל רב העיר קרית-מוצקין וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל באותם ימים כפי שכתב בתשובה (שו"ת בית מרדכי ח"א סי' ס): "הביטוי של יום הזיכרון הזה הוא יותר חזק אם קובעים אותו לעשרה בטבת שנקבע ע"י הרבנות הראשית לישראל כיום אמירת הקדיש הכללי, בו אנו אומרים קדיש ברוב עם בבתי הכנסת לזכר מיליונות האחים והאחיות שנספו, נהרגו ונשמדו בגולת אירופה בשנות השואה".

כך גם כתב בהרחבה הרב כתריאל פישל טכורש זצ"ל שהיה חבר מועצת הרבנות הראשית ואחד מגדולי ישראל בדור הקמת המדינה (חיוב ה"קדיש הכללי" לזכר הנספים בשואה שנה בשנה תשכ"ט עמ' 134 סעי' ד):

"לפיכך מובן שאף מי שאין לו קרובים שנספו בשואה, רק בתורת משתתף בצערם של הציבור, עליו להשתדל עבור נשמותיהם של החללים ולומר "קדיש" עליהם... ויש לי להוציא מלב הטועים הטוענים שהקדושים שנהרגו על קדושת השם אינם זקוקים לאמירת קדיש אחריהם... אבל זה שיבוש גמור, כי בספרים הקדושים מבואר להדיא שאפילו צדיקים גמורים זקוקים לתיקונים שונים ומגוונים להעלותם מדרגא לדרגא, ונחוץ להם הקדיש...".

כך גם כתב הרב אליהו כ"ץ זצ"ל רב העיר באר-שבע וחבר מועצת הרבנות לישראל (שו"ת באר-אליהו ח"ב סי' קכו): "דעתי שיום הקדיש הכללי לא נתקן דווקא ליתומים, ולא רק כללי אלא תמידי, עד יבוא העת שאנחנו מצפים לברכה מה' וייהפכו ימי האבל לששון ולשמחה".

כך גם ההנחיות בלוח "היכל-שלמה" ה'תשע"ג (מנהגי עשרה בטבת - בעמ' 52, ועמ' 108).

אכן יש שסברו שיש להוסיף על תקנה הנ"ל שאף אדם שהוריו בחיים שיאמר קדיש ביום זה אם הוריו מוחלים על כך. כפי שכתב בלוח "דבר בעיתו" (ה'תש"ע עמ' 501) בשם האדמו"ר מויזניץ זצ"ל שב"יום הקדיש הכללי" "קדיש יתום נאמר ע"י כל הקהל", וכפי שכתב גם מו"ר הרב יעקב אריאל שליט"א (שו"ת באהלה של התורה ח"ה סי' טו) ש"צריך להשפיע ולחזור ולהשפיע על הציבור שלא ישכח את אשר עשה לנו עמלק של דורנו ולעורר את כולם לומר קדיש....", אך גם הוא כותב ש"לכל הפחות אלו שהוריהם אינם בחיים יישאו ק"ו בעצמם ויצטרפו אף הם לאמירת הקדיש". ויהי רצון שיתקיימו בנו דברי הנביא (זכריה ח, יט: "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה והאמת והשלום אהבו".