התשובה
המידע המצוי בידינו הוא אך ורק לגבי תמרים ממשקים יהודיים בעמקים ובערבה. התמרים מגיעות למפעלים האיזוריים שם הן עוברות טיפולים בגז הגורם להרחקת רוב החרקים מהתמרים. במשך היום נערכות מספר בדיקות מידגמיות (כולל פתיחת הפרי) לבדיקות איכות, והתמרים נארזות באריזה אטומה. בחלק מהתמרים מוציאים את הגרעין, ולפני האריזה דוחסים ומייבשים אותן[1]. ולמעשה נראה שיש לדון בשני מקרים:
א. תמרים שלמות - מן הדין ייתכן שאין חיוב לבדוק אותן לאחר כל הטיפולים, היות ולא נשאר מיעוט מצוי של חרקים[2]. אלא שלפעמים יש תמרים נגועות בכנימות, והטיפולים אינם יעילים להסרתן. כמו כן אם התמרים שוהות זמן רב באיחסון, הן מהוות גורם משיכה לחרקים בשל היותן פירות עסיסיים, על כן מחמת הספק רצוי לפותחן ולבודקן קודם אכילתן או קודם ריסוקן.
ב. תמרים מעוכות - קשה לבודקן. על כן יש לבצע בדיקה חיצונית קודם הכנת החרוסת, ולאחר מכן לרסקן ריסוק טוב[3], כך שאף אם היו חרקים - הם יתרסקו ויתבטלו בתערובת (בכה"ג אין בהם דין "בריה"). ואף שאין מבטלים איסור לכתחילה - כאן מותר, כיון שאינו מתכוון לבטל, אלא מרסק לצורך החרוסת, ובפרט שמדובר בספק איסור[4].
לסיכום: ניתן להכין חרוסת מתמרים מעוכות על ידי בדיקה חיצונית וריסוק טוב.
[1] יש לציין שבחלק מהמפעלים התמרים המעוכות עוברות את הטיפול בגז פעם נוספת לפני האריזה.
[2] עי' שו"ת אגרות משה (יו"ד סי' לה), שכתב שלכתחילה לא מסתמכים על טיפולים אלו, עפ"י הגמ' בבכורות (כ ע"א) האומרת שאין מסתמכים על "רוב התלוי במעשה", שמא המעשה לא נעשה. אך נראה שכאשר ניתן לבדוק באופן קבוע את תהליך הטיפול בתמרים, ואנו רואים שאכן כל התמרים עוברות תהליך זה, אזי גם הוא מתיר לכתחילה. אלא שצ"ע, כי מלכתחילה הטיפולים אינם מורידים את כל החרקים, אלא רק גורמים לשכיחות נמוכה יותר.
[3] עפ"י שו"ע (סי' פד סעי' יד) שהתיר טחינת חיטים מתולעות. ועי' דרכ"ת (שם ס"ק קסו) שהדבר מועיל רק בטחינה גמורה אך לא בטחינה חלקית כגריסה וכדו', והוא הדין הכא שצריך ריסוק טוב.
[4] עי' שו"ת תרומת הדשן (סי' קעא), שאם פעולת הריסוק הינה חלק מהכנת האוכל ואינה מתוך כוונה לבטל את האיסור - מותר לעשות כן לכתחילה. ועי' שו"ע (סי' פד סעי' יג) וט"ז (שם).
