התשובה
א. חז"ל דרשו: זאת תורת החטאת (וכן המנחה והאשם וכו'), שכל
הלומד תורת חטאים כאילו הקריב חטאת. ומכיוון שהיום בו בא המן
להרכיב את מרדכי על הסוס היה טז' בניסן יום הנפת העומר, עסק
מרדכי בלימוד הלכות העומר, בחינת: ונשלמה פרים שפתינו. בכך הוא
נטע בלב תלמידיו כיסופים לבנין המקדש, לחזרה לא"י, ולחידוש
הקורבנות. כי גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. (ועין מהרש"א בחי'
אגדות)
ב. הקשר בין קמיצת העומר לבין גזרותיו של המן הוא לא רק מפגש
מקרי של תאריכים אלא עמוק יותר. עיין אור חדש למהר"ל מפראג
שמסביר קשר זה. ומכיוון שדבריו עמוקים אמסור את תמציתם:
הנפת העומר נועדה לברך את התבואה ברוחות טובות וטללים טובים.
ברכה זו אינה נס גלוי אלא בדרך הטבע. אלא שההשגחה הא-לקית
מברכת את התבואה בדרך סמויה. גם נס פורים היה כביכול בדרך
הטבע. לא היה לכאורה שום נס גלוי. הכל נעשה בדיפלומטיה
ובצירוף "מקרים". לכן לימוד העומר סילק את הסכנה בדרכים
טבעיות.
ג. עיין בגמ' שם, בגיליון הש"ס (לר' עקיבא איגר) שמפנה אותנו
לרש"י טו' א' ד"ה וזה בא, שהמן היה בעבר עבדו של מרדכי ולכן
טוען מרדכי שלפי ההלכה מה שקנה עבד קנה רבו, וכל רכושו של
המן שייך בעצם למרדכי. וא"כ עשרת אלפי ככרי הכסף שהבטיח המן
לאחשוורוש אינם שלו כלל, אלא של מרדכי, ונמצא שכל ה"עסקה"
בטלה מעיקרה. ועם ישראל אינו מכור להמן לעשות בו כרצונו.
