התשובה
מסופר על חוני המעגל שפגש אדם אשר שתל עץ חרוב. התברר לו, שעץ חרוב זה יתן פירות רק בעוד שבעים שנה. תמה חוני: אם כך למה אתה שותל? האם אתה בטוח שתחיה כל כך הרבה שנים? ענה לו אותו אדם: כשאני נולדתי - מצאתי עץ חרוב שאבי שתל. כמו שאבי שתל עץ בשבילי, כך אני שותל לבני (תענית כג ע"א). עומק דבריו של אותו אדם הם, שהוא מרגיש כחוליה בשרשרת הדורות. יש לו בטחון מוחלט שמשפחתו תמשיך לשבת בחלקת אדמתם, ויזכו בעתיד ליהנות מפירות העץ שהוא שתל. נטיעת עץ - היא בראש ובראשונה הכאת שורשים שלך באדמה.
ועתה לחשבון הנפש של ט"ו בשבט. צא ובדוק: האם יש לך הבטחון לטעת עץ פרי בגינתך בשנה זו? האם הכית די שורשים באדמה כאן, שתוכל לחכות בבטחון - לא שבעים שנה, אלא עד סיום שנות הערלה - ותזכה לאכול מפירות עץ זה? הבה ונבטא את אחיזתנו בארץ בשנה זו, דווקא בנטיעת עצי פרי בגינותינו. ומי שבעבר נטע - יוסיף עוד שתיל. ובבוא העת, כשהפירות יותרו באכילה, ותזכה לקיים מצוות הפרשת תרומות ומעשרות בפירותיך שלך, תזכה את עם ישראל בברכה נוספת. שכן אמר רבי אלכסנדרי (תנחומא כי תשא יד א):
גדול כוחם של מוציאי מעשרות, שהם הופכים את הקללה לברכה.
בדרך כלל הפועל "להשקיף" בתורה מבטא הסתכלות לרעה, כמו שה' השקיף על סדום. אך בפרשת ביעור המעשרות אנו באים בתביעה לקב"ה (דברים כו טו):
השקיפה ממעון קדשך מן השמים, וברך את עמך ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו, כאשר נשבעת לאבותינו...
בזכות המעשרות שהפרשנו, אנו מצליחים להפוך תוכניות קללה של הקב"ה לתוכניות ברכה.
וזהו למעשה חשבון הנפש הנוסף: את המודעות להפרשת תרומות ומעשרות כהלכה, ולהמנעות מאכילת פירות ערלה, דרוש מעצמך - אך דרוש גם מאחרים. אצל כל ירקן, בכל מסעדה ובכל רשת שיווק, שאל שתי שאלות: האם הפירות ללא חשש ערלה? האם הופרשו מהם תרומות ומעשרות? ואם תתקל מדי פעם בפנים משתאות של חוסר הבנה - אל דאגה. המסר מחלחל, ולחץ הקונים יעשה את שלו להגברת הקפדה במצוות חשובות אלו בכל המגזרים. או אז, עם ישראל יוכל לבא בתביעה לקב"ה:
וברך את עמך את ישראל ואת האדמה.
