"שהחיינו" על פרי חדש בימי "בין המצרים"

התשובה

כתב בספר חסידים (סי' תתמ):

יש חסידים מחסידים הראשונים שלא היו אוכלים שום פרי חדש בין י"ז בתמוז לתשעה באב. כי אמרו, איך נברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזה"ז[1]? ויש מברכים על פרי חדש כשנזדמנו להם בשבתות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב.

ומלשונו משמע דאין זה מן הדין אלא מידת חסידים הראשונים. וכן משמע מלשון השו"ע (סי' תקנא סעי' יז) שכתב: "טוב להיזהר מלומר "שהחיינו" בבין המצרים על פרי או מלבוש".

וכיון שמן הדין מותר לברך שהחיינו, ע"כ כתב בשו"ת מהרי"ל (סי' לא) שזהו דווקא במקום שאפשר לדחות את הברכה; אבל כשחל פדיון הבן בימים אלו יברכו "שהחיינו" ואין מחמיצים את המצווה. ועל פי זה כתב הרמ"א (סי' תקנא סעי' יז) שאם יש לפניו פרי שלא יימצא לאחר בין המצרים - יברך "שהחיינו" עתה. והגר"א (שם) הביא סימוכין לזה מהירושלמי (ספ"ד דקידושין) שעתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל[2].

והנה, מלשון ספר חסידים אפשר להבין שהחסידים הראשונים לא היו מברכים ברכת שהחיינו אף בשבתות שבימי בין המצרים. וכן דעת רבינו האר"י (שעה"כ פט ע"ג). וביאר המג"א (סי' תקנא ס"ק מב) שאעפ"י שאבילות אינה נוהגת בשבת מ"מ ההימנעות מברכת "שהחיינו" אינה מטעמי אבילות[3], אלא מצד שהזמן קשה ואין ראוי לברך עליו, ואפילו בשבת. אולם יש הסוברים שטעם ההימנעות מברכת "שהחיינו" היא משום אבילות, ולכן בשבת אין להמנע מברכת "שהחיינו"[4].

למעשה: הכרעת המשנ"ב - שיש להזהר שלא לברך שהחיינו על פרי חדש בבין המצרים בימות החול, ובשבתות רשאי לברך. ואם יזדמן לו פרי שאי אפשר להשאירו עד שבת, יברך עליו בחול (ס"ק צח, קא). והנוהגים כדעת המקובלים ייזהרו שלא לברך על פרי חדש גם בשבתות שבימי "בין המצרים"[5].