על חירות האמנות, האמת והאמונה
אדם לחופש נולד. אדם אינו מסוגל לקבל על עצמו מרות חיצונית. הוא שואף לאוטונומיה מלאה. הוא רוצה לפעול על פי בחירתו החופשית בלבד ללא מונע וללא מניע מחוצה לו. וככל שהאדם בעל כשרון גדול יותר, כך שאיפתו לחופש אישי גדולה יותר. יש לו מה להביע והוא מעוניין להביע את עצמו במיטב כשרונותיו ובמירב יכולתו. לא תיתכן שום יצירה אמיתית ללא חופש. אולם חלק בלתי נפרד מהחופש הוא המגבלות שהיוצר עצמו מגביל בהן את עצמו. מגבלות עצמיות אלו, לא זו בלבד שאינן מצמצמות את מרחב החופש של האדם, אלא אדרבה, הן הן הביטוי הנעלה ביותר של חירות היצירה. כי אדם שאינו מסוגל לשלוט בעצמו ולהגביל את עצמו אינו אדם ואינו אוֹמן.
א. הגבול – ביטוי לחירות
כל יוצר קובע לעצמו כללים בהם הוא מקיף את עצמו. ניקח לדוגמא משורר עברי בספרד בתקופת תור הזהב. הוא הגביל את עצמו לשפה לא-מדוברת, לחרוז קבוע, לאקרוסטיכון מסוים, למשקל מדויק, לסיומת מוגבלת לפסוקים מהתנ"ך, ומעל לכל – לרעיון שנבחר על ידו. והיצירות הללו הן מפאר היצירה האומנותית העברית (גם אם אוֹמנות זו אינה מקובלת כיום). וכן צייר – הוא מגביל את עצמו לסוג של צבעים: שמן, גואש, מים או סתם שחור-לבן; – לגודל, לנושא, לסגנון ועוד ועוד. וכן במוסיקה, המלחין מגביל את עצמו למקצב, לכלים, לנושא, ועוד.
כל יצירה מונעת על ידי השראה; אולם ההחלטה ליצור, ובאלו אמצעים מסוימים להשתמש – כל אלו הם פרי החלטה בה שולט האוֹמן. לאוֹמן גדול יש מבחר של אפשרויות והוא בוחר באפשרות הנראית לו היפה והקולעת ביותר לנושא בו הוא עוסק. השראה אינה דחף. ההשראה באה מלמעלה, בעוד שהדחף בא מלמטה. וכשהוא אינו נשלט – הוא עלול לשלוט באוֹמן, ואזי הוא משולל בחירה חופשית ויצירתו אינה יצירה אומנותית. לא כל פליטת פה או קולמוס היא אוֹמנות, גם אם הם מעידים על ניצוץ של כשרון. רק ניצוץ המעלה אור ראוי להערכה.
ב. אוֹמנות גדולה ואוֹמנות קטנה
אדם גדול – הוגה רעיונות גדולים, השראתו נעלה, כשרונותיו ברוכים, אמצעיו מרובים יותר, מרחב האפשרויות שלו לא מוגבל. הוא יכול אפוא ליצור יצירות גדולות ויפות, עשירות בצורה ועמוקות בתוכן. לעומתו – אדם קטן – יצירותיו קטנוניות ועלובות, אמצעיו דלים ומרחב אפשרויותיו מצומצם. אין הוא שולט דיו בחומרים שברשותו, אלא הם שולטים בו.
לאוֹמן גדול יש ערכים, יש כבוד לאדם, לעם ולמורשת. גם אם הוא מבטא ביקורת, הוא עושה זאת מתוך הערכה וכבוד. לא מתוך כפייה, לא בגלל צנזורה הוא עושה זאת; אלא משום שהוא מספיק גדול כדי שהערכים שהפנים לתוך תוכו יבטאו מרצונו החופשי את היחס והכבוד שהוא רוחש למוסר, לאמונה ולרקע ממנו הוא בא. אוֹמנים גדולים משתמשים באבני יסוד של התרבות הלאומית שלהם. המוסיקה העממית משובצת ביצירותיהם ומתעלה לדרגה גבוהה, סיפורי עם משתלבים ביצירותיהם והופכים להיות יצירות קלאסיות. האוֹמן הגדול מבטא את הגניוס של עמו ומעלה את רמתו האומנותית. אוֹמן קטן רוצה לראות את עצמו כחלק מהעולם הגדול. מסגרתו הלאומית צרה עליו, הוא בז לה ומתנכר לה, אך בכך הוא נתלש מן הרבדים התרבותיים של עצמו. הוא מלא קצף ומרירות. פעמים הוא מייצר אותם בצורה מלאכותית כדי להזין בהם את מכחולו ואת עטו. פעמים הוא נותן דרור ליצריו, אפילו בדרך מלאכותית (על ידי שתייה, סמים וכדו'). אין לו מקורות השראה נעלים, והוא נזקק אפוא לרפש ומדמנה של דחפיו. ומי שנאלץ להידחף על ידי הכעס, הקנאה, התאוה והכבוד ושאר היצרים כדי להניע באמצעותם את כשרונו הדל – עבד נרצע הוא להם. לא הוא שולט בהם, אלא הם שולטים בו. וכדי להגן על יצירותיו המפוקפקות הוא מגייס לטובתו את המליצות הנבובות בדבר "חופש היצירה", "חירות האוֹמנות" וכדו'. אוֹמנות משועבדת ומאונסת זקוקה למליצות החירות, החופש והקידמה כדי להגן על עצמה...
גם לאוֹמן גדול יש רגעי נפילה, ואז הוא מתגלה לנו בקטנותו, ביצריו וברמתו הנמוכה. כמו כן יתכן גם מצב הפוך. רגעי התעלות של אוֹמן קטן, הזוכה לפתע להשראה גדולה. גם אם אנו מעריכים אדם על פי רוב יצירותיו, אין אנו מסונוורים עד כדי היגררות בעיניים עצומות אחרי כל עבודה היוצאת מתחת ידיו של אדם, אלא דנים כל עבודה ועבודה לגופה.
ג. האופנה הנון-קונפורמיסטית
האופנה התרבותית, הרווחת כיום בשוק התרבותי שלנו, רואה בכל מגבלה ערכית, בכל ריסון מוסרי ועידון רוחני, מעין התערבות בלתי רצויה, המגבילה, כביכול, את חירות האדם. ניתן להבין אופנה זו על רקע התקופה הארוכה של שעבוד האדם לשלטון עריץ וכפייתי. רוב עמי העולם יצאו לחירותם רק לפני דור או שניים, והריאקציה נגד הכפייה נמצאת עתה בשיאה. עם זאת ראויה שאיפת הדרור הקיצונית, השוללת כל שיקול אחראי וכל ביקורת עצמית, לגינוי. האסתטיקה, על פי האופנה העכשווית, מוערכת כערך עצמי. אין היא מוכנה לסבול התערבות של ערך אתי, לאומי, רוחני, או כל שיקול אחר. אולם כאן הפרדוכס הגדול שהיא שבויה בו: מצד אחד היא מונעת התערבות אתית, ומאידך – היא מאפשרת את ההתערבות הארוטית. האמונה והמוסר חייבים, לדעתה, לבלום את פיהם. ליצרים האפלים והפראים – הכל מותר. ההגינות מחייבת שהאסתטיקה תשמור לפחות על ניטראליות, אם לא מעורבות אתית, אזי גם לא מעורבות ארוטית! אולם שפחה זו, האחרונה, קנתה לה דריסת רגל לדחוק את גבירתה האצילה, בת הרוח.
יתירה מזאת: האופנה לא רק מאפשרת עירוב ארוטי ביצירה האסתטית, אלא היא אף מצדיקה זאת, ומנצלת את הצירוף הלא-כשר הזה לשם קבלת גיבוי "מוסרי" והכשר לבוא בקהל.
על מנת לברור את האוֹמנות הראויה, ניתן לחלק את סוגי האוֹמנות לשלוש תרבויות עיקריות שמקורן בשחר ההיסטוריה האנושית, בבני נח, שם חם ויפת. זו לא חלוקה גזענית, אלא תרבותית.
שם = אמונה = אתיקה = מופשט.
יפת = אוֹמנות = אסתטיקה = עדין.
חם = חמנות = ארוטיקה = גס.
במונח "ארוטיקה" אינני מתכוון רק לגירוי היצרים הגופני, אלא לכל התרבות ה"חמנית" (=תרבות "חם"), המנוגדת לתרבות שם, האתית, ותרבות יפת, האסתטית על הדרור שהיא קוראת לכל יצר, לכסף, לכבוד, לקנאה ולשנאה.
זו האחרונה, השנאה, היא קשה במיוחד, שלא זו בלבד שיוצרים אינם מתביישים בה, אלא שיש כאלה שאף מתגאים בה וסוברים שכל המרבה שנאה לחבירו מרבה לעצמו כבוד ומעמד של "לוחם" עז נפש ואוֹמן דגול.
שנאה זו עטופה לפעמים באידיאולוגיה מעושה של אהבת הבריות, של עמידה לימין הנרדפים והיחלצות למען יצורים אומללים, כביכול. אין ספק שאוֹמנות ערכית – אסתטיקה אמיתית, המודרכת על ידי אתיקה – חייבת לראות את עצמה כשליחת הצדק, האמת והשלום, זו חובתה וזה ייעודה. אולם אם שליחות זו מלווה איבה ומלובה על ידי שנאה עיוורת לאחרים, סימן מובהק הוא שאינה מוסרית דיה. אין ספק שלשנאה, כמו ליצרים הארוטיים, יש חלק עצום בדחף ליצירה; אולם מבחינת סולם ערכינו יצירה כזו פסולה היא. אנטי ערכית ואנטי מוסרית היא.
רדיפת צדק – כן, אהבת אמת – בהחלט, שאיפת שלום – אדרבה; אולם כל זאת – מתוך עידון ורמה ערכית, לא מתוך שנאה לוהטת. מי שהשנאה מלבה את יצירתו – אין לו זכות יוצרים, לא על יצירתו ולא על מוסרו, וליצירתו גם אין כל ערך אסתטי.
ד. חופש הביטוי
באותה מידה שהאוֹמן טוען לחירות יצירתו, עליו להיות מודע לחופש הביטוי גם של החברה. החברה רשאית – ואף חייבת, אם היא סבורה כן – להודיע בשער בת רבים שאין היא רוצה באוֹמנות זולה וגסה, שהיא מתעבת אותה, שאין היא רוצה להכניסה לביתה, לאולמותיה, לספריותיה ולבתי ספרה. אין צורך בצנזורה. דיינו בזכות ההקאה וההוקעה, בחופש הסלידה והמחאה. החברה אינה חייבת לממן על חשבונה אוֹמנות זו. היא מעוניינת לטפח אוֹמנות טובה, ורק אותה בלבד.
האוֹמן חייב להבין, שכשם שלו מותר להביע את דעתו על הנייר, על הבד ועל הבמה, כך זכותו החופשית של הציבור, או של חלקים ממנו, להביע את זעמם על יצירתו ויוצרה. החירות והקידמה מחייבים גם שוויון. אדם שחירות דעתו נפגעה מיצירה כלשהי, לא רק שהוא רשאי להיפגע ולהביע את כאבו, הוא אף חייב לעשות זאת בשם חופש המצפון, וזכותו – ואף חובתו – למנוע את הופעתה של היצירה ברשות הרבים ועל חשבון הרבים. זכותו וחובתו אלו אינן פחותות משל האוֹמן.
אם אוֹמן יפגע בכבוד האדם, כגון בשימוש גס בגופו של האדם לצורכי יצירתו, או אם יפגע בכבוד העם – חייב כל אדם, וכל העם, ולפחות המכובדים שבו, לתבוע את עלבונם ולהגביל את הפגיעה המעליבה ואף למונעה מלבוא אל תוך קהלו.
ה. הפתרון המעשי כרגע
שימוש מסווג ומסונן ביצירות אומנותיות מפרי עטו ומכחולו של יפת ראוי שייעשה על ידי אוהליו של שם. ניתן לנפות מהיצירות העולמיות והישראליות את אותם חלקים פגומים, ולהגישן מסולתות לאניני הטעם שבציבור.
האוֹמנות דוחה בדרך כלל על הסף את המילה האיומה "צנזורה". ואכן, יש צדק מסוים בטענתה. גם אנחנו, עם ישראל, סובלים עד היום, בספרים רבים שבבתינו, משיבושי הצנזור. כאשר נמסרות המספריים לידיו של מאן דהוא, אינך יודע מה יאסור ומה יתיר. אינך יודע מה הם ערכיו, דעותיו, מושגיו ואופקיו. חירות היצירה היא ערך אומנותי בעיני האוֹמן, ובצדק: הלוא הצנזור עלול להיות איש חסר ערכים, לא פחות מן האוֹמן עצמו.
מאידך גיסא, היינו מעוניינים מאד לסמוך על אחריותו האישית ועל שיקוליו המוסריים והערכיים של האוֹמן עצמו, שידע לבקר את עצמו ולרסן את התפרצויותיו ולא להתגולל עירום ושיכור כנח באוהלו. אולם ה"חמנות" אינה רוצה ואינה מעוניינת להגביל את עצמה.
אם חם, נוח לו בחשיפתו המבוזה של נח – יבושם לו. אנחנו, בני שם, איננו מעוניינים לחשוף את עינינו ואוזנינו לכיעור זה. שמלה לנו לכבד בה את צלמנו הא-להי. נכסה בה את ערוותו של נח, וייגלו לנו רק אותם החלקים הנאים, המעודנים, התרבותיים והמוסריים שבאישיותו. בחלקים אלו בלבד נטפח את כוחות יצירתנו. רק יפייפות מבוקרת זו תיכנס באוהלינו, וחם – בעל כורחו – עבד עבדים יהיה לנו, ולבסוף ישעבד את עצמו לערכינו ואמונתנו.
ו. חירות האמונה
האמת הגדולה מותירה חופש נרחב לביטוי כל הטוב והיפה שבאדם, באמונה ובאוֹמנות. היא מעודדת ומשרה השראה ליצירה האומנותית. אולם דוקא משום היותה אמת – אין היא סובלת שקר, אין היא מסוגלת להכיר בפגיעה באמת. אין אמת יחסית לכל סובייקט וסובייקט, אלא כאשר ניתן לשלב את כל הסובייקטים לאמת אובייקטיבית אחת גדולה. יגיע כל סובייקט אליה בדרכו, בסגנונו הוא. סובלנות אמיתית אינה סובלנית לכל תופעה. אין היא סובלנית לעוול, לרשע, לכסל, לשקר, לניוול ולניבול. היא סבלנית, כי היא יודעת שסופה של האמת לנצח, אולם אין היא סובלנית.
יש לה טעם טוב, והיא מקיאה טעם תפל. אין היא מפונקת ומתועלת רק למספר טעמים מוגבל ומצומצם; אולם אין היא נטולת עצבים עד שאינה חשה בטעם כלל. מי שאיבד את חוש הטעם האסתטי או האתי שלו – הוא חסר טעם, אך הוא לא סובלן ולא פלורליסט.
יש אוֹמנים, או המתיימרים להבין באוֹמנות, שבהתנשאותם סבורים שרק להם טעם אסתטי משובח, וההדיוטות – חסרי טעם, כביכול. ומכיון שכך מרשים הם לעצמם להכתיב לבריות מה יפה ומה מגונה, מה אסתטי ומה לא. יש כאן נסיון להשתלטות כוחנית ולשיעבוד הזולת לטעמו של ה"מבין" כביכול.
למאמין האמיתי, האמת והאוֹמנות אינן סותרות זו את זו. אסתטיקה ואתיקה משתלבות יחד. אם האסתטיקה פוגעת באתיקה – היא לא יפה, היא מכוערת ומגונה. לא תיתכן סכיזופרניה, שבה מתפצלת האישיות האמונתית מהאישיות האומנותית. אישיות אמיתית אינה יכולה לסבול פיצול שכזה. היא אינה נגררת אחרי טעמו של הרחוב ואחרי אופנה מקובלת. בת חורין היא לקבוע את טעמה על פי אמיתותיה היא, וזכותה ואף חובתה להיאבק על חירותה.
נולדנו בני חורין, והננו שואפים להיות בני חורין. איש לא יכתיב לנו מהו טעם טוב ומהו טעם רע. מי שאינו טועם טעמה של אמונה אמיתית – הוא לא אובייקטיבי. הוא חסר טעם. רק מי שטעם טעם משובח של אמונה מסוגל לקבוע מהו טעם אסתטי משובח – הוא אובייקטיבי, ולכן הוא בן חורין. מי שאינו טועם טעם זה – הוא חד-ממדי, מוגבל בטעמו, וממילא משועבד לסגנון ולאופנה שלטת. הוא אינו בן חורין דיו כדי לקבוע מה יפה ומה מגונה, ולא מפיו אנו חיים. רק מי שטועם גם טעמה של אמת רוחנית מסוגל לקבוע מהו טעם אסתטי. רק הוא בן חורין. "טעמו וראו כי טוב ה'".
ז. האוֹמנות – חלק מחובת האמונה
האדם המאמין – לא רק שאינו מסתייג מהאוֹמנות, אלא הוא גם זקוק לה – הן בעבודת ה' ("זה א-לי ואנווהו – התנאה לפניו במצוות") והן בפיתוח כל כוחות נפשו וחוויותיו לקראת ייעודם הרוחני. הנבואה השתמשה רבות באמצעים אוֹמנותיים כדי לבטא את רעיונותיה. השירה והפיוט, הזמרה והציור ביטאו רבות את האמונה ואת הרעיון הדתי לסוגיו.
עם זאת אין להכחיש, שמכיון שהאמונה היתה המטרה והאוֹמנות נתפסה רק אמצעי, לא תמיד היו הישגיה של האוֹמנות הדתית כשלעצמה גדולים כשל האוֹמנות הזרה. אין הדבר חייב לגרום תחושת נחיתות. אדרבה, לא בכך גדולתנו, לא על האוֹמנות הזאת תפארתנו, אלא על האמונה. יכולים אנו להתגאות בכך שאומנותנו שֵׁרתה בנאמנות את אמונתנו. היא נשמרה מהסתאבות חמנית. היא ידעה את גבולותיה, ובזאת גדולתה. אולם עליה לשאוף לאוֹמנות גדולה יותר, לאוֹמנות הבוקעת ממעמקי הנשמה הטהורה של המאמין, שככל שגדולה אמונתו גם נשגבה אומנותו.
אמנם רחוקה מאד-מאד הדרך אל השלמות. האוֹמנות הדתית טרם מיצתה גם מקצת שבמקצת מאורה הגנוז. עוד רבה, רבה הדרך לפניה. היא יכולה וצריכה להגיע לשיאים גבוהים יותר.
שיבת עם ישראל לארצו יכולה לשמש מנוף גדול להרמת קרנה של האוֹמנות האמונתית. בחו"ל הטבע היה זר וקר. לא עליו שר המשורר המאמין. רק כשהחלה ההתרופפות, וההזדהות עם ערכי העם ואמונתו נחלשה, החל הנוף הגלותי לעורר את הכישרון האומנותי בישראל, ורבים מיוצריו אכן גם שיקעו עצמם בנוף, בתרבות ובחברה הנכריים. בעיקרו של דבר שמר עם ישראל את כשרונו האומנותי לערש מולדתו. רק כאן יכול הוא להזדהות עם הטבע והנוף ועם האווירה, רק כאן יכולה לשרות עליו רוח ההשראה האומנותית, רק כאן תשגשג ותפרח אומנותו הייחודית. בארץ ישראל אין סתירה מהותית בין היופי לבין הרוח.
ח. היצירה הארץ-ישראלית החדשה
דא עקא, שיבת עם ישראל לארצו לוותה משברים רוחניים קשים, שהפריעו להשראה הנכונה והחלישו את כוח היצירה. חלק מעם ישראל חזר ארצה רצוץ בגופו, ובחלקו – אף רצוץ בנשמתו. החלה אמנם יצירה אומנותית ארץ-ישראלית, אולם, בחלקה, ללא השראה אמונתית, ופעמים רבות תוך הזדנבות וחקיינות זולה של אפנות חוץ, על כל סיאובן ותיעובן. כריאקציה לתופעה זו נוצרו חשש וחרדה מפני שינוי הגישה אל האסתטיקה, של החלקה במדרון. היו שחששו מלעורר את החוש האומנותי, שמא ייגרר ויידרדר אחר החמנות. איש לא יכול להכחיש את מידת הצדק, האחריות והזהירות שיש בגישה זו, גם אם לא יסכים לכל תופעותיה.
עם זאת ב"ה פורחת ועולה יצירה אומנותית-אמונתית, ארץ-ישראלית מקורית וחדשה. עדיין צנועה היא, אך מבשרת גדולות. אל בחפזה. יש לנו אורך רוח. לא בדור אחד או שנים נוכל לדלג על שנות אלפיים. לא בחיקוי האוֹמנות ה"חמנית", (גם אם היא חבושה כיפה...) נטפח את אומנותנו האמונית. לא ברגש נחיתות כלפי ההסתאבות הבוהמית נטפח את כשרוננו. בעידוד היצירה הטובה, בהכוונה נכונה, בהדרגה איטית, קמעא, קמעא, ובעיקר באמונה גדולה המפתחת ומטפחת את כל כוחות הנפש, יעלה השחר על האוֹמנות האמונית.
עוד תשוב אלינו ההשראה העליונה ששרתה על נביאינו, ששילבו אוֹמנות באמונה ויופי בבשורה רוחנית נעלה.
חדש ימינו כקדם.
