שביתה כהלכה

השביתה נחשבת לאמצעי היחיד העומד לרשותו של שכיר עשוק, המנוצל ע"י מעבידו והמקפח את שכרו ואת זכויותיו.

השביתה מכונה בשם "נשק" ולא בכדי. היא אמצעי לחץ כוחני שקשה למעביד לעמוד בו. היא פוגעת בכיסו של המעביד. והעובד לוחץ עליו באמצעות נשק זה להיכנע לדרישותיו. אלא שנשק זה יורה ללא הבחנה. פעמים רבות הוא פוגע באנשים אחרים, שאין להם כל קשר לסכסוך העבודה בין המעביד והעובד. למשל, שביתת פועלי נמל, שאינם פורקים ולא מעמיסים סחורות של יצוא ויבוא, גורמת נזק עצום לסוחרים, תעשיינים וצרכנים תמימים, ביניהם חולים וחסרי ישע הזקוקים מאד לאותם מוצרים הנמצאים בבטן האוניות.

מקובל בחוגי הפועלים להשתמש בהגדרה "נשק השביתה הקדוש" ובכך הותרה הרצועה. וכל אימת שפועלים רואים את עצמם מקופחים או מנוצלים, או שהם מעוניינים להיטיב את תנאי עבודתם ושכרם, הם משתמשים בנשק כבד זה מבלי להבחין במי הם פוגעים. ארגוני הפועלים אינם גוף אובייקטיבי. הם מייצגים אינטרסים. ייתכן שהם אכן צודקים, אך ייתכן גם שלא. וגם אם אדם סבור שהוא צודק, האם מותר לו להשתמש באמצעי כוחני להשיג את מטרותיו? אולי יש צדק מסויים גם בעמדת הצד השני? אולי המעביד, עם כל רצונו הטוב, באמת לא מסוגל לשלם יותר? או אולי הוא מעוניין לייעל את אמצעי היצור ולשפר את טיב התוצרת ולכן הוא דורש מפועליו להתאים את עצמם לשיטות החדשות ולכלים המתקדמים? האם תמיד רק הפועל צודק? האם מותר בשם הצדק הסובייקטיבי לעשות עוול לאדם שאינו צד בסכסוך?

הצורך בגוף אובייקטיבי

יש כאן אנכרוניזם מימי המאבקים הגדולים מלפני מאה שנה ויותר, שבהם הפועלים אכן היו מנוצלים ומדוכאים ומשוללי כל זכויות. בזכות נשק השביתה הגיעו לנורמות צודקות. אולם העולם התקדם בינתיים. מעמד הפועלים השתנה לבלי היכר. גם כלי הנשק בעולם השתכללו. נשק השביתה טעון אף הוא בדיקה, ובעיקר "קדושתו" החד-צדדית. גם בסכסוכים בין לאומיים לא תמיד האחיזה בנשק היא הפתרון. ניתן לפתור את הבעיה גם בדרכי שלום. על אחת כמה וכמה שבסכסוכים בין עובדים למעבידים יש להשבית את הנשק ולהשתמש באמצעים אחרים.

מקובל בעולם שאין לאדם ליטול את החוק לידיו גם אם הוא סבור שהוא צודק יש דין ויש דיין. אמנם תורת ישראל מאפשרת במקרים חריגים לאדם לעשות דין לעצמו (חו"מ סי' ד) אולם דרך זו מוגבלת מאוד. ובעיקר היא מותרת רק במקום שיש לאדם הוכחות ברורות העומדות בפני כל ביקורת שיפוטית. כלומר אין צדק חד-צדדי, הצדק חייב להיות אובייקטיבי.

שביתות מוצדקות

דעתו של הרב קוק היא שהשביתה מותרת רק כאשר מטרתה להביא את המעביד בפני גורם אובייקטיבי שיקבע מהו שכרו ההוגן של העובד. או כאשר אותו גורם אובייקטיבי קבע את שכר הפועלים ותנאיהם, אם המעביד מסרב לקיים את הפסיקה מותר לפועלים לשבות ע"מ לאלץ את המעביד לקיים את הפסיקה. רק בשני מקרים אלו השביתה מוצדקת. אולם לחץ כוחני חד-צדדי אינו צודק. צדק צדק תרדוף!

רק בוררות אובייקטיבית היא המענה האמיתי והצודק לבעיות אלו.

שביתת מורים

שביתת מורים דומה לשביתת פועלים, אלא שהנזק הנגרם לתלמידים הוא בלתי הפיך. זמן שבוזבז לבטלה לעולם לא יחזור. לכן על מורים לשקול ביתר זהירות את צעדיהם. אעפ"כ יש מקום לשביתת מורים אם יישמרו כללי הצדק עליהם עמדנו לעיל.

לימוד תורה חמור יותר. הוא לא רק צורך, כמו לימודים מקצועיים, הוא ערך. ולא סתם ערך, אלא ערך עליון! תלמוד תורה כנגד כולם. אין מבטלים תינוקות של בית רבן אפילו לבנין ביהמ"ק (שבת קיט ע"ב).

עם זאת, במקרים חמורים ביותר, כאשר לדעת גורם אובייקטיבי העוול הנעשה למורים כבד מנשוא, ויש גם חשש רציני לנשירת מורים מהמערכת עקב שכרם הנמוך ותנאי עבודתם הירודים, אין מנוס מלשבות. פעמים שביטולה של תורה זהו קיומה. מה גם שהמצוה ללמד את הילדים תורה מוטלת בעיקר על ההורים יותר מאשר על המורים.

אולם כדי להצדיק ביטול תורה, שהוא צעד קיצוני, על מלמדי התורה לקבל את הסכמתם של ת"ח מובהקים ואובייקטיבים (ר' תחומין כרך ה').

שבירת שביתה

לאחר שכבר פרצה שביתה, גם אם הדבר לא נעשה עפ"י כללי הצדק וערכי התורה, הפועלים, המעוניינים לפעול עפ"י ההלכה, עומדים בפני דילמה קשה. שבירת שביתה נחשבת בעיני ארגוני הפועלים כעבירה חמורה הגוררת אחריה סנקציות של הוצאה מהארגון. משמעות הדבר חשיפתו של העובד לשרירות לבו של המעביד, ללא הגנה מקצועית. יש בכך חשש להפסד גדול.

כמו כן, לא יתכן ששובר השביתה ייהנה לבסוף מפירות השביתה, לכשיושגו, בזכות חבריו השובתים. גם כאן יש חובה לשמור על כללי הצדק והיושר.

אולם יש דרך שלישית. שרק מורים לתורה יכולים ואף חייבים ללכת בה. מכיון שההורים הם האחראים העיקריים ללימוד התורה של ילדיהם עליהם להיכנס לעובי הקורה ולמצוא דרכים חילופיות ללימוד התורה של ילדיהם. ניתן לרכז את התלמידים במקומות אחרים, מחוץ לבתי הספר, כגון בתי כנסת, ולהביא מורים שילמדו אותם שם תורה לשמה, ללא ציונים וללא בחינות. המתאימים ביותר למלא שליחות קדושה זו הם אותם המורים השובתים, המכירים את תלמידיהם ויש להם את ההכשרה והכישורים, הידע והזמן והסבלנות לעשות זאת. יש להשתמש בהם מחוץ למערכת ולשלם להם בהתאם (אם בסוף השביתה יובטח לשלם לשובתים את שכרם, גם על ימי השביתה יהיה עליהם להחזיר את השכר הכפול). מצד אחד אין זו שבירת שביתה, ומצד שני אין כאן ביטול תורה. (לפנימיות יש מעמד שונה. הרי לא יתכן שתלמידים ישהו בפנימיה יומם ולילה ללא עיסוק וללא השגחה).

מורה אינו רק פועל. הוא דוגמא אישית לאהבת תורה ולימודה. השביתה תיגמר, אולם מעמד המורה תלוי לא רק בשכרו אלא גם בתיפקודו. מורים שיגלו מסירות ואחריות יזכו למעמד מכובד בעיני תלמידיהם ולהשפעה חינוכית גדולה עליהם.

בנות בלימוד תורה

לכאורה לבנות דין אחר. הן הרי אינן מצוות בתלמוד תורה. ולא היא. ידוע פסק ההלכה של החפץ חיים שבימינו גם בנות חייבות בתלמוד תורה1. מכיוון שלימוד תורה, מלבד היותו מצוה מצד עצמו, משמש גם כמזון רוחני בלעדי לנפש האדם, גם בנות בכלל. הן זקוקות למזון יום יומי זה כדי לחזק את אמונתן ולאמץ את כוחן להתמודד עם האוירה החיצונית הסוחפת לכיוונים הפוכים. כל יום שבו בנות הולכות בטל ולא לומדות תורה גורם להן נזק נפשי בלתי הפיך.

ולכן גם לבנות יש למצוא מסגרות מתאימות בהן תלמדנה תורה לשמה בימי השביתה.

רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך, לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך עד עולם (ישעיהו נט, כא).