מהי הערמה?

על "היתר עיסקא" והבנקים

על מאמרי הקודם "לא תשימון עליו נשך" יצאו עוררין, בשם החסידות והצדקות כביכול. בשם ההידור בהלכה מנסים לנגח את ההלכה עצמה... לדעתם, היתר העיסקא אינו משנת חסידים. הוא פיקציה בעלמא, כביכול, והשימוש בו הוא "הערמה". אולם הם לא מוותרים על הצורך בתזרים השקעות למינוע הכלכלה בעולם. לדעתם, שיטת הבנקאות, גם ללא היתר עיסקא פותרת את הבעיה. הבנק לדעתם, אינו גוף פרטי אלא מנגנון ציבורי שאין לו בעלים מוגדרים ולכן לא חלים עליו מצוות ואיסורים. הכלכלה העולמית תלויה בבנקים וככל שפעילותם תורחב יותר, כולל הלוואות בריבית קצוצה למטרות צרכניות, כך ייטב. מה גם שעידוד הצריכה, באמצעות הלוואות ותשלומים בריבית, משמש כמנוף לפיתוח הכלכלה. לכן אין מקום להבדיל בין צרכנות ליצרנות. בשניהם אין צורך לדעתם בהיתר עיסקא.

"צדקות" מדומה זו מעדיפה פיקציה ממש על מה שמכונה בפיהם "פיקציה" כביכול, ובאמת אינה כזאת. אולם ראשית כל יש לשאול כמה שאלות יסוד: היתר העיסקא נוהג בישראל זה דורות רבים. מדוע כל גדולי הדורות צדיקיו וחסידיו, שהתירוהו, לא שללוהו בגלל היותו "הערמה פסולה" כביכול? האם הם היו פחות מוסריים וצדיקים מאתנו? האם הם לא היו מודעים למוסר הטבעי לפחות כמונו? האם רק אנחנו ישרי הלב והדעת וקודמינו לא היו כאלה, כביכול? הבנקים אינם המצאה של המאה ה-21 (למניינם) הם קיימים כבר שנים רבות. בכל זאת עד היום הפוסקים לא העדיפו את הבנקים על היתר העיסקא. יתרה מזאת הם אוסרים משיכת הלוואות מהבנקים ללא היתר עיסקא1. האם בני דורנו חכמים יותר מכל גדולי הפוסקים ורק להם נתגלה הסוד שהבנקים בעצם אינם יצורים אנושיים? האם בני דורנו יגלו עפר מעיניהם של גדולי הפוסקים מדורות עברו וילמדום מהי ההגדרה המשפטית של בנק?

חז"ל הזהירונו לא להוציא לעז על הראשונים. במילים אחרות: קצת צניעות, קצת ענוה, וגם קצת חוש מוסרי מאוזן לא יזיקו גם לנו. חובתנו האינטלקטואלית והמוסרית להעמיק בהלכה להבינה וליישמה כראוי.

ההגיון ההלכתי

ההלכה היא מערכת משפטית, הבנויה על הגיון משלה. הגיון זה לא רק שאינו מנותק מהמוסר הטבעי, אלא אדרבה, הוא בא לבטא אותו. אולם ככל מערכת משפטית היא חייבת לפעול במסגרת החשיבה הרציונאלית, על פי כלליה והגדרותיה. אין אפשרות להכריע הכרעות מוסריות אישיות עפ"י נטית לב אישית וגחמה רגעית. הרגש המוסרי העיור פעמים מטעה. הוא עלול להיות חד-צדדי ומסונור על רקע סיטואציה מקומית ועכשוית. לשם איזונו ויציבותו של החוק המוסרי חייבת להיות מסגרת קבועה ורציונאלית. דוקא ההלכה גמישה יותר מכל מערכת אחרת במקרה של התנגשות מדומה בין החוק לבין המוסר הטבעי. אחת הדרכים לכך היא שימוש מתוחכם וניצול של לאקונות משפטיות על מנת להשיג שתי מטרות גם יחד: שמירת יציבות החוק מצד אחד ושימוש במנגנוניו הוא ע"מ לפטור בעיה נקודתית2.

לא כל הערמה פסולה. חשובה מאד הכוונה. שימוש במנגנון ההלכתי לעקוף את ההלכה אסור רק כאשר מגמתו נוגדת את רוח ההלכה, או את המוסר הטבעי. אולם כשמטרתו היא לקיים את ההלכה כרוחה, השימוש בכללי ההלכה עצמה כדי לקיימה הוא לגיטימי וכשר לכתחילה.

העומדים מחוץ להלכה ומכירים אותה היכרות שטחית סבורים בטעות שהפוסקים משתמשים בהערמות לשם סיפוק צרכים עקב אילוצים חיצוניים. ולא היא. הפוסקים, מתוך אחריותם להלכה, משתמשים בדרך זו רק למטרות ערכיות, ע"מ לקיים את ההלכה, ומתוך שיקולים אימננטיים פנים-הלכתיים, ללא כל השפעה חיצונית אקס-הלכתית. הסיטואציות החיצוניות הינן רק גורם מזמן להתמודדות ההלכתית אתן, אך אינן גורם מכונן.

הפרוזבול

אדגים את דברי מתחום דומה במקצת לריבית, שאף הוא מנוצל כארגומנט בדיונים מעין אלו, מתוך אי הבנת מניעיהם של הפוסקים – שמיטת כספים. בטעות מייחסים לפרוזבול מין כלי לביטול חלילה של מצות השמיטה. ולא היא. הפרוזבול לא נועד להפקיע את מצות השמיטה. התורה עצמה לא התכוונה שאנשים ילוו כספים, ישקיעו אותם בעסקיהם, יתעשרו על חשבון זולתם, ויסתמכו על הקונסולידיציה של שנת השמיטה. המגמה היתה בעיקר להשמיט את חובותיהם של החקלאים המרוששים, שהפקירו את פירותיהם ולוו כספים ע"מ להתקיים (עיין העמק דבר, דברים טו, ב). התורה עצמה נתנה בידינו מכשיר המווסת את שמיטת החובות רק לנצרכים אמיתיים. וזאת, ע"י מסירת החוב לבי"ד, כגוף ציבורי, שהוא יגבה את החוב והוא גם יוכל להשמיטו למי שראוי להישמט3. גם אחרי תקנת הפרוזבול עדיין קיימת המצוה להשמיט חובות ללווים המתקשים באמת לפרוע את חובותיהם. הבן איש חי הנהיג להוציא מכלל הפרוזבול את חובותיהם של אלו שבאמת אינם יכולים לפרוע את חובותיהם.

הפרוזבול לא בא אפוא להערים על ההלכה ע"מ לבטלה חלילה. אדרבה, הוא בא להעמיד את ההלכה על תילה ולשם כך השתמש במנגנונים שההלכה עצמה מאפשרת. הדיוטות אולי רואים בהערמה זו דבר פסול. אך האמת הפוכה. אכן שימוש מופרז בפרוזבול אינו עולה בקנה אחד עם רוח התקנה. ובכל זאת התקנה במקומה עומדת. "ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם".

העובדה שלא רבים בציבור מודעים לתקנתו של הבן איש חי ולא מקיימים את התקנה כרוחה יכולה לאלפנו דבר אחד: יש להרבות בלימוד תורה. לא עם הארץ חסיד. ללא לימוד תורה מסודר והרגלי חשיבה תורניים עלול האדם לסלף את כוונת התורה וחכמיה.

היתר עיסקא

היתר עיסקא דומה לפרוזבול. הוא משתמש במנגנונים פנים-הלכתיים כדי לקיים את ההלכה ולהעמידה על תילה. העיסקא המשמשת בסיס להיתר עיסקא היא כשרה למהדרין. היתר העיסקא שונה מהעיסקא רק בנקודה אחת. המשקיע לא מסתכן בהפסדים, תמורת ויתורו על מתח רווחים גבוה. הדבר נעשה באמצעות מנגנון הלכתי שלא מאפשר להוכיח שאכן היו למקבל הפסדים. אמנם נקודה זו אינה חלקה. ואכן יש דרך חלקה הימנה, שאדם יפקיד (לא ילווה!) את כספו ביד זולתו ואזי כל הרווחים וההפסדים יהיו שלו, או שיתחלק עם חברו שוה בשוה גם ברווחים וגם בהפסדים (כשהמקבל מקבל שכר על טרחתו). אולם כל בר דעת מבין שללא עידוד, הן למקבלים להשקיע את כל אונם בעיסקא והן למשקיעים שישקיעו את כל הונם, ע"י הבטחתו מפני הפסדים, לא נוכל לקדם את הכלכלה. התורה מעוניינת לעודד השקעות מסחריות. מאידך, איסור ריבית החמור, המיועד בעיקר להלוואות צרכניות, לא נעקר ממקומו. הפוסקים שהציעו דרך מתוחכמת זו ראו את עצמם מחוייבים לשני עקרונות: מצד אחד – לאיסור ריבית להלוואות צרכניות. מאידך – לעידוד השקעות למטרות מסחריות. כדי להתמודד עם שני העקרונות גם יחד הם השתמשו במנגנון שהתורה עצמה נתנה בידיהם. זו היתה הדרך היחידה לאחוז את החבל בשני קצותיו. למשקיף מהצד, שאינו מתורגל בדרכה של תורה נראה הדבר כ"הערמה" לא רצויה, המנוגדת כביכול למוסר הטבעי. אולם המוסר הטבעי אינו חד צדדי אלא כולל את שני העקרונות האמורים גם יחד. (אגב, המוסר הטבעי הקונבנציונאלי לא רואה איסור כלל בריבית. רק עם ישראל שחונך דורות רבים לאורה של תורה מזדהה באופן טבעי עם האיסור). כדי להכריע בין דילמות מוסריות ניתנה לנו ההלכה הרציונאלית. הרגש העיוור אינו מסוגל להחלץ מדילמות כאלו. וכדי להבין את ההלכה אין ברירה אלא ללומדה כהלכה ולהתרגל לדרך חשיבתה. גדולי הפוסקים – שעל מוסרם הטהור אנו סומכים – ראו דרך זו כלגיטימית ע"מ לקיים את ההלכה כרוחה. וכל הפוסל במוסרם – במוסרו הוא פוסל.

יש הדיוטות הסבורים בטעות שהיתר העיסקא הוא פיסת נייר המתירה כביכול כל הלואה שהיא, גם למטרות צרכניות. לא רק עברה על ריבית בידם, אלא גם הוצאת שם רע על ההלכה ופוסקיה, שכאילו באמצעות פיקציות יורידיות ניתן חלילה לבטל איסורי תורה.

(גם מכירת חמץ המקורית אינה פיקציה. מבחינתו האישית של הסוחר – המוכר את החמץ – הוא מתכוון ברצינות גמורה למכור את מלאי החמץ שברשותו שלו תמורת מחירו המלא. זוהי עיסקא מצוינת, שיש בה ריוח כפול, גם הצלה מאיסור וגם שכרה הממוני בצידה. אכן המכירה הכללית המקובלת גם ע"י בעלי בתים שאינם סוחרים לא נועדה להיפטר ממצות ביעור חמץ. היא רק תוספת הידור על ביטול החמץ וביעורו ולכן נוהגים להימנע במכירה זו ממכירת חמץ ממש, אלא מוכרים רק תערובות חמץ או ספק חמץ).

הבנקים

המבקרים טוענים שיש היתר מרווח יותר, לדעתם, לנטילת ריבית ע"י הבנקים, מתוך הנחה שהבנקים הינם חברה בע"מ, שהיא אישיות משפטית נפרדת, המנותקת מבעליה. היא אינה אדם בר מצוה ולכן לא חלים עליה זכויות וחובות. מותר לה כביכול ליטול ריבית ולשלמה.

יתרה מזאת, הם טוענים שמכיון שהבנקים משמשים כצינור הנשימה העיקרי לתזרים כספים בעולם, כל הכלכלה העולמית תלויה בהם, ולכן כולנו בעצם שותפים לעיסקה אחח גדולה המקיימת את הכלכלה ואין בשיטה זו משום איסור ריבית.

מליצות יפות יש כאן. גם לפני המצאת הבנקים ניתן היה לתאר בצורה פיוטית את המערכת הכלכלית העולמית כעזרה הדדית גדולה שבה כולם דואגים זה לזה. אפילו אדם סמית ב"יד הנעלמה" שלו לא התיימר לצבוע בצבעים כה ורודים את מערכת היחסים הכלכליים בין בני האדם. אף מערכת משפטית בעולם לא חיה על מליצות פיוטיות, אלא על כללי משפט ברורים. לפי רוב הפוסקים הבנקים אינם אלא שותפות אנושית רגילה. בעלי המניות הם אנשים חיים נושאי חובות וזכויות והם חייבים בכל מצוות התורה. הם גם חייבים בצדקה. הם לא יוכלו להיפטר מצדקה בטענה שהונם המושקע בבנק משמש בעיקר למטרות צדקה. ואכן הבנק אינו יכול להפריש צדקה מרווחיו ללא הסכמת שותפיו. ההנחה היא שכל אחד מהשותפים יתן צדקה מרווחיו באופן אישי. אם בעלי המניות יסכימו שהבנק הוא שיפריש צדקה עבורם מרווחיו הם יקיימו מצות צדקה בכך.

הפיקציה היורידית הזו הקרויה "חברה בע"מ" היא הערמה חמורה הרבה יותר מאשר היתר עיסקא. החברה האנושית המציאה מין גולם המנותק מבעליו האנושיים. אין במציאות תופעה כזו. אלא שלחברה בע"מ יש יחסי ציבור. הורגלנו כבר לכך שהחברה בע"מ אינה חייבת לנו יותר מההון הנמצא בה. יש לכך הסכמה כללית. ולכן גם ההלכה מכירה בהסכמה זו, אולם בתחום הממוני בלבד, בו מתאפשרת המחילה. בנק יכול לפשוט את הרגל ולגרום הפסדים לכל המפקידים בו, בעוד שרכושם הפרטי של בעלי המניות, שהתעשרו על חשבון הבנק, עשוי להיות מוגן מפני תביעות. אולם כל זאת אינו אלא אחיזת עיניים מוסכמת. ומדוע תהא פונדקית זו יותר כשרה מהכוהנת ההלכתית? כשם שהתרגלנו להתייחס לחברה בע"מ כאל דבר לגיטימי כך ניתן לעשות ביתר שאת למנגנונים הלכתיים, כגון היתר עיסקא, כשהוא נעשה למטרות הראויות. אלא שלשם כך יש צורך בלימוד תורה בהמון ולהרגלי חשיבה תורניים.

כלכלה או קלקלה

טענה דמגוגית אחרת מושמעת, שאם המושכים הלוואות צרכניות בריבית מהבנקים יפסיקו לעשות זאת ויעדיפו את שיטת הגמ"ח, שהיא ללא ריבית, הבנקים יתמוטטו והכלכלה תקרוס. אלו חששות מוגזמים ולא צודקים. הלוואות בריבית אסורה מהווים רק חלק ממחזור הכספים הגדול של המשק שרוב ההון בו מושקע למטרות עסקיות שעליהן חל היתר העיסקא. אדרבה, ניצול משקי הבית להגדלת רווחי הבנקים, שלא כדין, ממוטט ומאמלל אנשים רבים.

גם הטענה שרבבות מובטלים ייפלטו ממעגל העבודה איננה מתקבלת על הדעת. וכי זהו נימוק להתיר איסורי תורה? הרי בשם טיעון דומה יטענו מחללי השבת ששמירת שבת כהלכה תפלוט את כל מחללי השבת בקניונים, במגרשי הכדורגל ובתחנות הדלק מעיסוקיהם הפורחים. ואיסור החזיר במילואו עלול לפלוט את מגדלי החזיר, מעבּדיו ומשווקיו ואוכליו (הנהנים מבשר זול) ממעגל הפרנסה וכהנה וכהנה. האם רשאים אנו למדוד את ערכינו דרך החור שבגרוש? בכלל, כל קידמה עלולה לפגוע בעיסוקים הישנים. כשהמציאו את הרכבת טענו העגלונים שפרנסתם תקופח...

יתרה מזאת. אותם פועלים המתפרנסים כיום משיטה כלכלית נפסדת זו, של משיכות יתר, הם גם הקרבנות של אותה שיטה. כי הריבית נגבית גם ממשיכותיהם שלהם...

התורה אמנם לא קובעת מדיניות כלכלית מסוימת, אך היא בהחלט מעדיפה שיטה שבה יוכלו להתקיים יותר ערכי המוסר והצדק. השיטה הנהוגה, הבנויה בין היתר על ריבית צרכנית, נוגדת את רצון התורה. היא מעשירה בעלי הון, המייצרים אמנם מקורות תעסוקה לחלק של האוכלוסיה, אולם בו זמנית היא מרוששת רבים אחרים. כבר לפני קאנט קבעה התורה שרק צדק המשותף לכולם הוא הצודק ולא צדק שהוא נחלת חלק בלבד.

השקעה מול הלואה

היתר העיסקא, אם הוא נעשה כהלכה, בהשקעות יצרניות ועסקיות בלבד, הוא לא רק מותר, פעמים שיש בו מצוה גדולה, אם המשקיע מתכוון גם לסייע לנזקק. אין צורך שזו תהיה מטרתו הבלעדית. אין פסול בכך שהוא גם אינטרסנט המצפה לקבל רווחים נאים מהשקעתו. כי סביר להניח שהוא ישקיע סכומים גבוהים יותר ובכך יגדל הסיוע שהוא מסייע לאותו נזקק. ציפיית התורה היא שלמרות האינטרסים המוצדקים, המניע של המשקיע יהיה גם אידיאליסטי. הוא לא יבחר רק בשותף היעיל ביותר אלא בשותף נזקק יותר (ועם זאת עליו להיות גם יעיל. המשקיע אינו מצווה להניח את כספו על קרן הצבי). סיוע כזה לא משפיל את הנזקק ולא מנוון אותו, אלא מחזיר אותו למעגל הייצור, למעמדו ולכבודו. חלוקת רווחים זו אינה ריבית. לעומת זאת הלואה צרכנית לנזקקים, שאין בה רווחים הניתנים לחלוקה, חייבת להינתן ללא ריבית. כאן אין לסמוך על היד הנעלמה שהיא קפוצה במקרה זה, יש צורך ביד פתוחה.

יש טוענים שגם הלואות צרכניות, בסופו של חשבון, גורמות לעידוד היצור ולהגברת התעסוקה, ולכן יש לפוטרן מאיסור ריבית. צריכה מוגברת מניעה, לטענתם, את גלגלי היצור והמסחר. ולא היא. התורה, באוסרה את הריבית גם על הלווה, רצתה להדריך את האדם לאורח חיים ערכי. צריכה מוגברת ולא מרוסנת, גם אם היא אולי גורמת בעקיפין להגברת התעסוקה, מזיקה יותר מאשר מועילה. זו אליה וקוץ בה. ואולי ליתר דיוק: זהו קוץ ואליה בו. צריכה מיותרת, המתוגברת ע"י פרסומות מתוחכמות, יוצרת לחץ חברתי על מעוטי יכולת למשוך משיכת יתר ולרכוש בתשלומים (ובאלו עלולים להיות איסור ריבית!). הריבית עולה ותופחת והאדם שוקע בחובות מעל לראש. במקרים רבים הצרכים מדומים והם מעבר ליכולתו וצרכיו האמתיים של האדם. רבים מהצרכים המדומים הללו מזיקים לבריאות הגוף והנפש. כל אלו אכן מניעים אמנם את הכלכלה אולם, האם הכלכלה היא אמצעי או מטרה? האם הכלכלה עומדת מעל לערכים ולמוסר? האם נפיץ מחלות בעולם כדי לתת פרנסה לרופאים ועובדי בתי חולים? האם בשם הכלכלה מותר למוטט את כלכלתם ובריאותם של אנשים ולהזקיקם לתמיכה רק כדי לעודד צמיחה במקום אחר? את הצמיחה יש לעודד במישורים חיוביים יותר.

גישת התורה באיסור הריבית הצרכנית היא הפוכה. אל תצרוך מעבר ליכולתך. אל תסתבך בחובות כשאין הכרח לכך. ואל תתפתה ליטול הלואה בריבית. כלכלת העולם צריכה ויכולה להתפתח בכיוון חיובי. היא צריכה ויכולה להתמקד בהעלאת רמת החיים של כל השכבות ולפתח בעיקר את התחומים הנחוצים יותר לבריאות הגוף והנפש של האדם, בהדברת מחלות וסיכונים בהגברתה של תוצרת המזון, בפיתוח המדע והטכנולוגיה. צריכה כזאת תוכל להיחשב במקרים רבים כהשקעה עסקית שהיתר עיסקא יוכל לחול עליה, בתנאי שתיעשה כהלכה.

אין שיטה נכונה יותר, המאזנת בין הצרכים והערכים, בין הפרט והכלל, מאשר שיטת ההלכה. תורתנו תורת חיים הכוללת את החיים על כל משמעותם, גם של הגוף וגם של הרוח. "תורת ה' תמימה משיבת נפש".