נשיות מקורית מול חיקוי

האשה המודרנית מתמודדת עם מצבים בהם נדרשים ממנה כוחות נפש גדולים. תנאי החיים החדשים יצרו שויון הזדמנויות שלא היה לאשה מעולם. בדורות עברו אשה לא למדה, לא רכשה השכלה ומקצוע, היתה טרודה כולה במשק הבית ובגידול הילדים, ולא יכלה להתפנות להשתלמותה האישית ולהתפתחותה הרוחנית. המהפכה התעשייתית גררה אחריה מהפכה חברתית. אין עוד צורך בעיסוקה הקלאסי של האשה. היא לומדת ומתקדמת בכל התחומים כמעט ללא הגבלה ומעצור. בצדק תובעת גם אישיותה הדתית של האשה המודרנית סיפוק רוחני הולם וחוויות דתיות משלה. קשה לה להסתפק בהיגררות פסיבית אחרי הגברים, בפירורים משולחנם. היא רוצה גם השתלמות אישית משלה. ואכן תביעה זו צודקת, כדרישתן של בנות צלפחד ששאלו: "למה ייגרע?!". וה' הצדיק אותן באומרו: "כן בנות צלפחד דוברות"1.

יש להבחין הבחנה לשונית דקה בין בקשת הטמאים בפסח ממשה "למה ניגרע" לבין בקשתן של בנות צלפחד "למה ייגרע". הטמאים בקשו על עצמם, אמנם בקשה רוחנית, אולם היא נגעה לעולמם האישי "למה ניגרע לבלתי הקריב קרבן ה' במועדו". בנות צלפחד, לעומתם, דאגו לכבוד אביהן ומשפחתן לכן אמרו: "למה ייגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן?". לא בעיית שויונן כנשים הטרידה את מנוחתן (הן הבינו את העקרון שהבן יורש כי הוא המעבד את הנחלה) אלא "שם אבינו" כלומר המשכיותה של נחלת האבות היא היא שהניעה אותן ועל כך זכו שמגלגלין זכות ע"י זכאי.

ומכאן הנחת יסוד לכל ויכוח אפשרי בנושא המיגדר. כשאשה שואפת להתעלות ברמתה הרוחנית לשם שמים – תבורך. ויש לעודדה בדרכה. אולם כשמטרתה היא שויון חברתי אנושי הוא טעון בדיקה עד כמה הוא צודק, נחוץ ואמיתי.

במילים אחרות: לשמה או "לשמה" לשם שמים או לשם האשה?

אמנם לעולם ילמד אדם תורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה, אולם כבר הגבילו הקדמונים מימרה זו בתנאי שלא ילמד על מנת לקנטר. ובשלילת הקינטור יש לכלול גם נאמנות לתורה, לחז"ל, להלכה ולפוסקיה הממשיכים את רצף ההלכה עד עצם היום הזה.

חידושו של החפץ חיים

כבר החפץ חיים (לקוטי הלכות, סוטה כא) ראה סכנה בפער שעלול להיווצר בין השכלתה הכללית של האשה לבין השכלתה התורנית. לא יתכן שאשה תהיה רופאה, משפטנית, חוקרת ומרצה, מנהלת עסקים ומשרדים ומתמחה בענפי המדע והמקצועות השונים, ורק ביהדות תהיה בורה ונבערת. ידיעותיה בתורה חייבות לגדול בהתאם לידיעותיה במדעים אחרים, אם לא למעלה מהם.

בעקבות החפץ חיים עלינו להרחיב גם את תחום חוויותיה הדתיות של האשה במישור האמוציונלי, ולא להסתפק רק במישור הרציונלי, שחשיבותו אינה מוטלת בספק.

הגר"מ פיינשטיין (אג"מ או"ח ח"ד סי' מט) כתב שיש לעודד נשים בדורנו לקיים מצוות שלא קיימו עד כה. יש להכיר בכך שתנאי החיים השתנו. לאשה יש פנאי ורוחב דעת שלא היו לה בעבר המצדיקים קיום מצוות נוספות. אולם הוא מתנה זאת בכך שהכונה תהיה לשמה, לשם עבודת ה' ולא לשם אג'נדה חברתית.

רבות שואלות, מאי שנא אשה מגבר? גם הגברים אינם מקיימים כולם מצוות לשמה ומדוע נדרש מנשים כוונות יתרות? מדוע שלא נאמר בהן מתוך שלא לשמה תבאנה לשמה?! ולא היא. מצוות שאדם חייב בהן עליו לקיימן בכל מצב גם שלא לשמה. משא"כ מצוות שהוא פטור מהן, אם אינו מקיימן לשמן אלא לשם מטרות אחרות, לא זו בלבד שהן אינן מוסיפות לו יראת שמים, אדרבה הן עלולות להרחיק אותו. ולענייננו, כשאשה מקיימת מצוות שהיא פטורה מהן, רק בגלל אג'נדה חברתית, היא יוצאת מנקודת הנחה שהתורה קיפחה אותה והפלתה אותה לרעה והיא מיוזמתה רוצה לתקן את מה שהתורה גרעה כביכול. היא מעמידה את עצמה מעל לתורה. עצם גישה זו הופכת אותה מעובדת ה' לעובדת את עצמה, כלומר לעובדת מעין עבודה זרה!

(לדעת הרמב"ם אשה אינה יכולה לברך "וציונו" על מצוות שהיא פטורה מהן. וגם לשיטת רבנו תם המאפשר לברך "וציונו" היא יכולה לעשות כן רק אם היא מכירה בכך שמקור המצוה הוא ה' ולא גחמה אנושית).

חוה – אם כל חי

תחום הבעת הצער, למשל, יכול להצביע על כיוון חשיבה. בימי קדם נשים נטלו מקום בראש כמקוננות ומטפחות (עד היום אפשר לראות שרידים לתופעה זו בחלק מעדות המזרח). היה זה מקצוע נשי מובהק. דומה שֶׁהָאִמָהוּת, שהיא טבע נתון של האשה, הן ביולוגי והן מנטאלי, מצאה ביטוי עז ואמיתי בשכול ובאבל יותר מאשר האבהות. חוה – אם כל חי, אימם של החיים – חוֹוָה את קיפודם בצורה מוחשית וכואבת יותר מאשר הגבר. האשה המודרנית מנסה להשיג שויון מדומה עם הגבר בהבעת הצער. יש מגמה לא בריאה לדכא את הרגשות, לחנוק את הדמעות, לעצור את הבכי הספונטאני הטבעי. גם גברים המנסים להיראות "גיבורים" בדיכוי רגשותיהם עושים עוול לעצמם. אולם נשים, שטבען האימהי ותודעת החיים שלהן מפותחים יותר, המנסות לחקות את החטא הגברי, עושות עוול כפול, לעצמן ולחברה כולה. אין להתבייש בדמעות. ייבושו העיניים היבשות והנפש המצומקת שאינה מתייחסת נכון לתופעת טבע נורמלית זו.

גם אם דוגמת המקוננות אינה רלוונטית כיום, היא באה להצביע על הבדלי אופי בין גברים לנשים שאין מצוה לטשטש אותם. מאידך גיסא, יש לאפשר לאשה את ההזדמנויות והחוויות התואמות את אישיותה, ושבהן היא צריכה להתמקד יותר.

לא רצוי להפעיל לחץ חברתי על אשה לטפח דוקא את כישוריה האינטלקטואליים וללמוד מקצועות ריאליים, רק משום שמקצועות אלו נחשבים יותר בעיני הגברים. לא כל אשה תמצא את סיפוקה בהם. אם נטייתה הטבעית לתחומים אחרים מן הראוי שתעדיף מקצועות אחרים. (לא בכדי נשים נוטות יותר למקצועות סיעודיים. אלו תואמים יותר את מבנה נפשן האימהי).

חיקוי אינו מעיד על עושר נפשי, אלא על צורך מדומה להיגרר אחרי אחרים. מאושר הוא מי שמכיר בייחודו ולא מנסה להתכחש לו ולחקות מי שאינו בן מינו. עם זאת התנאים המשתנים מאפשרים ומחייבים כיום את האשה–האם–הרעיה להתפתח מבחינה אישית ורוחנית, כאשר אימהותה הינה חלק אורגאני מאישיותה.

הפמיניזם התקדם בינתיים. הוא מתחיל לאזן את עצמו. הפוסט-פמיניזם מכיר בשוני שבין אשה לגבר, בעיקר בתחום האמהות. אני מציע לפמיניסטיות המיליטנטיות שבנו להשתלב בפמיניזם המתקדם ולהחזיר את האיזון וההרמוניה הנפשית לנשותינו.

יצירה עצמית ומקורית היא התשובה האמיתית לבעיה. רק כך ניתן להתמודד עם הפער שעלול להיווצר בין אישיותה הדתית של האשה לבין התנאים הקיימים, שאינם נותנים תמיד מענה לתביעותיה הצודקות.

שמחת תורה

לדוגמא, הנסיון לשתף נשים בחוויה של העלייה לתורה בשמחת תורה. נסיון זה הוא חיקוי, ולכן הוא לא מוצלח. אין בו כשרון יצירה מקורי, המחפש דרכים ייחודיות לביטוי השמחה ביום זה. המנהג המקובל אצל הגברים, של העלייה הכללית לתורה בשמחת תורה, אינה הלכה אלא מנהג, שהחל בזמן די מאוחר. דומה לו המנהג להעלות קרואים רבים בשמחות, כגון בשבת חתן וכדו'. היו מקומות שנהגו כך גם ביום הכיפורים. חסידי חב"ד נוהגים כך בשבת שלפני ימי ההילולה של רבותיהם. הרעיון העקרוני, העומד בבסיסו של מנהג זה, הוא יפה – לשתף את כל הציבור, ולזכות את כולם, מנער ועד זקן, בסיום התורה. אולם עם זאת יש מקומות שנסוגו ממנהג זה, לפחות בשמחות אחרות. יש כאן חשש לברכה שאינה צריכה. ופעמים שמרוב קרואים זונחים את הקריאה עצמה, וריבוי העליות גורם ל"טירחא דציבורא" ולהפגת השמחה במקום להעלותה. העלייה והכיבוד הפכו למטרות כשלעצמן. ה"מי שבירך" לעתים ארוך יותר מקריאת התורה עצמה. הקריאה בתורה אינה צריכה לשמש אמצעי לשמח מישהו, או להגדיל את הכנסות בית הכנסת. יש לשמוח בתורה, ולבטא בכך גם את שמחת החתן העולה לתורה ובונה את ביתו החדש על כללותיה ופרטותיה. (שמעתי ממו"ר הרב אריה בינה ז"ל, ראש ישיבת נתיב מאיר, שבישיבת מיר העלו בשמחת תורה רק חמישה קרואים כבכל יום טוב. במלחמת יום הכיפורים הזדמנתי לשני מניינים של תפילת שמחת תורה למרגלות החרמון, בגלל שעת החירום הסתפקנו בהעלאה של חמישה קרואים בלבד, כעיקר הדין).

מדוע יש נשים שהחליטו לאמץ דוקא מנהג זה? אין הדבר מעיד על חשיבה מעמיקה וחיפוש דרך רציני.

תוכן לעומת מסגרת

הרעיון המקורי של קריאת התורה הוא לימוד תורה. "מקראי קודש" – נקראו המועדים, בגלל הקריאה שבתורה בהם.

משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג.

הקריאה בתורה אינה אפוא ריטואל בלבד. מטרתה היא התוכן: לימוד תורה וקיומה. ולכן ההצעה שנשים תנצלנה את אורך התפילה בשמיני עצרת לעיון בתורה עצמה היא מקורית יותר מאשר חיקויו של טקס העלייה לתורה בלבד. הלימוד עצמו מקרב אותנו יותר לרעיון המקורי ולמטרתו המרכזית מאשר האמצעי לכך – העלייה לתורה (מה גם שעלייתן של נשים לתורה כרוכה בבעיות הלכתיות שלמרות הניסיונות למצוא להן פתרון הן נשארו לא פתורות).

בהזדמנות זו הייתי מציע שאם כבר נשים מנצלות את שמיני עצרת ללימוד תורה, מן הראוי שתעסוקנה באותם נושאים שאשה מודרנית מתמודדת אתם, כגון: הצניעות בחיים המודרניים, גיל הנישואין, סדר העדיפויות בחיי האשה ועוד. וכל זאת עפ"י המקורות התורניים האוטנטיים (לאפוקי מקורות חיצוניים). העדפת הריטואל של עליה לתורה במקום התמודדות אמיתית עם שאלות כגון אלו היא החטאת המטרה של לימוד התורה.

ריקוד עם ספרי התורה

לאחרונה הועלתה הצעה שנשים תרקודנה בשמחת תורה עם ספרי התורה, כפי שהגברים עושים. גם כאן הבעיה העקרונית היא החיקוי. לא ידוע מהו מקור המנהג של הגברים לרקוד עם ספרי התורה. המנהג המקורי היה להקיף את ספרי התורה המונחים על הבימה. כך נוהגים עד היום חלק גדול מהספרדים ומן הישיבות הליטאיות. הריקוד עם ספרי התורה יש בו בעיות רבות. הוא גורם לקלות ראש ביחס לספרים. הוא אחת הסיבות לפסילתם של הספרים. הוא לא מאפשר ריקוד אמיתי וספונטני, לפזז ולכרכר לכבודה של תורה. מדוע אפוא נשים מעוניינות לנהוג דוקא מנהג שיש עליו עוררין? האם אין כאן חיקוי לא מוצלח?

אם אכן נשים רוצות לשמוח שמחה אמיתית בשמחת תורה, הייתי מציע להן לעשות זאת בפני עצמן, באוירה שלהן ובמקום משלהן. שם תשמחנה ותרקודנה, סביב התורה, כמנהג המקורי, ולא עם התורה, תאמרנה דברי תורה, מבלי להיות משועבדות למסגרת המקום והזמן של בית הכנסת, על מנהגיו, שאף הם טעונים ריענון.

טלית ותפילין

דוגמא אחרת לחיקוי היא ארגון מנייני נשים ליד הכותל, בעיתים מזומנות, כשהן עטופות בטלית ועטורות בתפילין.

הפוסקים דנו בשאלות אלו, האם נשים רשאיות להניח תפילין ולהתעטף בטלית: מהם אוסרים ומהם מתירים. היו נשים שנהגו ללבוש טלית קטנה בצינעא2. על מיכל בת שאול מסופר שהניחה תפילין. אם אשה מרגישה צורך נפשי עמוק לקיים מצוות אלו, יש לה, אולי, על מי לסמוך. אולם התארגנות מלאכותית, בפרהסיא, בשעה מסויימת ובמקום מסויים – אינה מבטאת צורך נפשי אמיתי וספונטאני הנובע ממעמקי הלב. היא מבטאת משהו אחר ושונה לחלוטין. יש כאן שאיפה חברתית המשתמשת בטלית ובתפילין כאמצעי לקידומה. בחלקה היא נעשית בצורה מופגנת, כהתרסה.

הטלית, כדוגמא, באה לחנך את הגבר לצניעות: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". אשה מקיימת מצוה זו בהתנהגותה ובלבושה הצנועים. זו הטלית שלה וזו הציצית שלה. עטיפת טלית בפרהסיא היא חקיינות שלא במקומה. מוטב שאותן נשים תשקענה את מרצן וזמנן כדי להעלות את רמת הצניעות בקרב בנות ישראל הנגררות אחרי אופנות זרות. אין אנו שומעים די את קולן בנושא זה, שבו הן יכולות להשפיע יותר מאשר הגברים.

ראש חודש

כדוגמא למחשבה יצירתית הוא הרעיון לחדש את ראש חודש כיום מקורי וייחודי לאשה. ראש חודש בימינו מורגש רק בשינויים מסויימים בתפילה. בחיי המעשה הרגילים אין ליום זה שום ייחודיות. בעבר היה ראש חודש מעין יום טוב. עצרות, סעודות חגיגיות, שבתון ועוד3. אחת העדות לכך היא אשה דוקא, השונמית הממהרת לחבוש את חמורה בכדי להגיע לנביא אלישע, ובעלה אומר לה: "מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת..." (מל"ב ד, כג). משמע שבראש חודש היו נשים מסוגה של השונמית הולכות לנביא. מה עשו שם – אין אנו יודעים. האם למדו, התפללו, שמחו?

כנראה, יצרו הנשים בו ביום יצירה מקורית משלהן, בתיאום עם הנביא. לדורות נשאר זכר לראש חודש במנהגן של הנשים לשבות ממלאכה ביום זה. הטעם שניתן לכך הוא בגלל שבחטא העגל הנשים היו פסיביות לעומת הגברים. לא ברור בדיוק מה ענין ראש חודש אצל חטא העגל. יש כאן בקעה רחבה לכושר היצירה הנשי לחשוף את הקשרים הטמירים בין השנים4. בימינו נשכח לצערנו מנהג זה. נשים עובדות ביום זה כרגיל, כי עבודתן קשורה במסגרות כלליות רחבות.

ראוי אפוא שנשים תיקחנה שבתון בכל ראש חודש ותטלנה את מלאכות היום על הגברים. ולא רק בבית, אלא גם במשרדים, בחרושת, בבתי הספר ועוד ועוד. יום זה ינוצל למנוף רוחני, כל אשה ואשה לפי נטיותיה – בלימוד, בתפילה, במעשי צדקה וחסד, ביצירה האומנותית ועוד ועוד. כדאי לנצל יום כזה לדיון רציני ולהדגמה מעשית כיצד תמלא האשה המודרנית את ייעודה: כאם, כרעיה וכאשה שיש לה אישיות דתית משלה, השותפה לפעילות הכללית בחיי המעשה והמדע, ושומרת על איזון נפשי נאות. להעלות רעיונות בדבר ניצול זמן נכון, ותפקוד כהלכה במשימות הרבות והמורכבות שהיא נטלה על עצמה. והחשוב מכל, יש לדון בשמירת תדמיתה של האשה באוירה המנצלת אותה למטרות פסולות, ובהבלטת ייחודה כאישיות עצמאית שאינה מחקה בצורה עיוורת מנהגים גבריים, אלא מפתחת את כשרון יצירתה המקורי והעצמאי.

זו רק דוגמא אחת מני רבות. ומוטב שלא ארבה בהן, כדי שהנשים עצמן תיזומנה ותיצורנה בעצמן נושאים שבהן תבטאנה את שאיפותיהן הרוחניות.

תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה (משלי לא, לא).