מבנה המשפחה המודרנית

א. הפן ההלכתי

השינויים הכלכליים והחברתיים שהתחוללו בעולם בדורות האחרונים לא פסחו על המבנה המשפחתי. שינויים אלו מחייבים גם התייחסות הלכתית. במאמר זה ייעשה נסיון צנוע לעורר חלק מהשאלות ההלכתיות שנתקלתי בהן והצעת פתרון מעשית, לפחות לחלקן.

מבנה המשפחה הקלאסי בנוי על המצב שנוצר לאחר גירוש האדם מגן עדן. על האיש נגזר "בזיעת אפך תאכל לחם" ועל האשה נגזר "בעצב תלדי בנים". עול הפרנסה הוטל כולו רק על האיש, כשבמקביל, עול גידול הילדים וניהול הבית הוטל רק על האשה. האשה לא יכלה בדרך כלל לפרנס את עצמה והיתה תלויה תלות כלכלית בלעדית בבעל. הבעל לעומתה התמחה במקצוע בו עבד קשה מבוקר עד ערב להביא טרף לביתו.

על רקע מציאות כלכלית-חברתית זו תוקנו תקנות חז"ל לניהול החיים המשותפים שעקרונותיהם הם (עפ"י הרמב"ם – הלכות אישות פרק יב):

שלשה חיובים מוטלים על הבעל מן התורה ואלו הן שארה כסותה ועונתה. שארה אלו מזונותיה. כסותה כמשמעה. עונתה לבא עליה כדרך כל הארץ. ושבעה מדברי סופרים וכולן תנאי בית דין הם. האחד מהם עיקר כתובה והשאר הם הנקראין תנאי כתובה. ואלו הן: לרפאותה אם חלתה, ולפדותה אם נשבית, ולקברה כשתמות, ולהיות ניזונת מנכסיו ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה, ולהיות בנותיה ממנו ניזונות מנכסיו אחרי מותו עד שיתארסו, ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשין כתובתה יתר על חלקם בירושה שעם אחיהם.

בארבעה דברים זוכה הבעל מדברי סופרים ואלו הן: להיות מעשה ידיה שלו ולהיות מציאתה שלו ושיהיה אוכל כל פירות נכסיה בחייה ואם מתה בחייו יירשנה והוא קודם לכל אדם בירושה.

ועוד תקנו חכמים, שיהיו מעשה ידי האשה כנגד מזונותיה, ופדיונה כנגד אכילת פירות נכסיה, וקבורתה כנגד ירושתו לכתובתה. לפיכך אם אמרה האשה איני ניזונת ואיני עושה שומעין לה ואין כופין אותה. אבל אם אמר הבעל איני זנך ואיני נוטל כלום ממעשה ידיך אין שומעין לו שמא לא יספיק לה מעשה ידיה במזונותיה, ומפני תקנה זו יחשבו המזונות מתנאי הכתובה.

לפי תקנות אלו, כל רכוש הבית, כולל רווחיה של האשה, שייכים בלעדית לבעל ואין לאשה סמכות להתערב בניהולם, אלא א"כ היא רואה את עצמה נפגעת מדרך ניהולו של הבעל את הנכסים (עיין אה"ע סי' פה סי"ג ואילך).

ב. התמורות הכלכליות והחברתיות

המציאות הכלכלית-חברתית בימינו השתנתה. האשה רוכשת בדרך כלל מקצוע משלה ועובדת בו מחוץ לביתה. יש והיא משתכרת לא פחות מבעלה ולפעמים אף יותר. ומכיון שבעל המעה הוא גם בעל הדעה, האשה רואה את עצמה שותפה מלאה לבעלה בכל הוצאות הבית. וממילא גם הרכוש שהיא מביאה עמה, בין אם הוא נכסי מלוג, או נכסי צאן ברזל, או הכנסותיה ממעשי ידיה, למעשה אינו נמסר בלעדית בידי הבעל לעשות בו כטוב בעיניו. למעשה, הקופה משותפת. יש לשער, שאם בעל יתבע כיום עפ"י דין תורה זכויות בלעדיות ברכוש הבית, ייאמר לו, לפחות משום שלום בית, שיימנע מכך. יתירה מזו, מסתבר שאף ייאמר לו שעל דעת כן האשה הביאה עמה את רכושה והכניסה את משכורתה לקופה המשפחתית, על מנת שתהיה שותפה שווה ברכוש. גישתה של האשה המודרנית לחיי הנישואין היום שונה מבעבר. אמנם גם היום, אשה נורמאלית (להוציא נשים קרייריסטיות חריגות המעדיפות את קידומן החיצוני על פני קידומן המשפחתי) רואה בבית ובתפקידה האימהי תפקיד מרכזי. אולם בתחום הכלכלי אשה אינה מוכנה להכניס את עצמה למצב שבו היא תהיה תלויה תלות מוחלטת בזולתה. היא רוצה להיות שותפה פעילה בפרנסת הבית. ומכיון שהמציאות החברתית היום שונה מבעבר לכן השתנו גם ציפיותיה של האשה באשר לחלקה בצבירת הרכוש.

לאור זאת, האם נאמר שבזמננו שנשתנו הטבעים ותקנות חז"ל שתוקנו במציאות חברתית אחרת אינן תקפות עוד?

ג. המשפחה יחידה אורגנית אחת

תפיסתה העקרונית של התורה את מבנה המשפחה לא השתנה ולא ישתנה לעולם. לפי תפיסה זו המשפחה אינה שותפות עסקית של שני אינטרסנטים שונים המשקיעים את הונם ואונם בעסק משותף. המשפחה היא גוף אורגאני אחד שבו כל אחד משקיע על פי יכולתו ומקבל לפי צרכיו. על פי הנחה זו לעולם לא יוטל כל העול הכלכלי לפרנסת המשפחה על האשה, כי תפקידה גם להביא חיים לעולם, בפרט בתקופת הפוריות. גם בחיים המודרניים אין תחליף לאשה, ולא יהיה כזה לעולם, כאם לילדיה. דבר זה מחייב התחשבות מירבית בעומס הגופני והנפשי המוטלים עליה, ולכן הבעל הוא זה שחייב לשאת בעיקר בעול הפרנסה. עבודת האשה מוסיפה לרווחת הבית אך לא נועדה לקיים אותו1. וממילא תקנות חז"ל תקפות בעיקרן גם בימינו, אם כי יישומן שונה בהתאם לנתונים המשתנים.

אמנם האשה לא צריכה להיות מפרנסת ראשית, אולם גם כמפרנסת משנית היא זכאית לדעתה לחלק אקויולנטי. החברה המודרנית נוטה לתגמל כספית כמעט כל עיסוק. לכן הולכת ומתפתחת כיום גישה המתייחסת עקרונית לעבודת האשה בצורה שויונית לזו של הגבר ומן הראוי גם לתגמלה בהתאם. אי לכך גם עבודות הבית והטיפול בילדים ראויות בעיני הנשים לשכר הולם. כי ממה נפשך, אם האשה מתמסרת רק לילדיה, יש לה מיגו, שהיא יכלה לצאת לעבודה במקום לעסוק במלאכות הבית. ואם היא עובדת במשרה מלאה מחוץ לבית ומכניסה את כל רווחיה לקופת המשפחה היא באמת אינה חייבת לשאת בעול נוסף ללא גמול. (עיין שו"ע אה"ע סי' פ ס"ק ב שאשה שדחקה עצמה ועשתה יותר מהראוי לה אין מוציאין מידה).

כלומר, האשה בימינו נכנסת לחיי הנישואין על בסיס של הבנה שונה, של פחות תלות, ויותר הדדיות. אמנם הדדיות אין פירושה שויון. אי אפשר להשוות כלל את הסיכונים והיסורים שאשה עוברת בהריון ולידה לדאגתו של הבעל. מאידך, אי אפשר להשוות בעל שעמל בפרך, במקום רחוק ומנותק מביתו, לעבודתה של אשתו שנשארה בבית. המשפחה אינה מפעל כלכלי שבו ניתן לפצות כל עובד לפי כרטיס עבודה. עם זאת מוסכם על בני הזוג שהם למעשה דומים במידה רבה לשותפים שווים. גם אם הדברים אינם נאמרים במפורש ולא נחתמים בחוזה מיוחד, המציאות החברתית יצרה נוהג שעל דעתו כל הזוגות נישאים כיום. והשאלה היא האם נוהג זה משנה גם את ההתיחסות ההלכתית העקרונית?

ד. השיתוף למעשה

באשר לשאלה העקרונית, האם חל בימינו שינוי מהותי בבעלות על הרכוש, נחלקו שני חברי ביה"ד הגדול, הרב שלמה דייכובסקי והרב אברהם שרמן (תחומין יח ויט) דיונם נסוב בעיקר סביב השיתוף בנכסים וזכות הבעל בפירות אשתו, אולם יש לו השלכות מרחיקות לכת על המערכת המשפחתית כולה.

הויכוח העקרוני ביניהם הוא בשאלה, האם המנהג המקובל כיום בחברה, של שיתוף בנכסים בפועל, גורם גם לשינוי המעמד ההלכתי? הרב דייכובסקי טוען שמכיון שהמנהג הנוהג כיום בכל המשפחות בכל המגזרים הוא שהאיש והאשה מנהלים את כל עניני הממון שביניהם בשותפות הפך נוהג זה להלכה מחייבת, שהרי על דעת כן נכנסו לחופה. אי לכך אין לבעל זכות מועדפת בפירות נכסי מלוג של אשתו.

חולק עליו הרב שרמן וטוען שיש כאן עימות בין שתי השקפות עולם ולכן אין ביכולתה של השקפת עולם שונה מההלכה לעקור את ההלכה. לדעתו, ההלכה נשארה כמות שהיא, שהפירות של נכסי המלוג שייכים פורמאלית לבעל, אלא שמשום שלום בית הבעל מוחל על מעמדו ומשתף את האשה למעשה בכל הכרעותיו. אולם אין כאן ויתור עקרוני על עצם זכויותיו. אלו נשארו בעינן. הנפקא מינה תהיה כאשר מתגלע סכסוך ביניהם, אין האשה יכולה לטעון לבעלות מלאה על רכושה, כולל הפירות, ואף לדרוש להחזיר לה למפרע את כל פירותיה. הרב דייכובסקי אינו רואה בשיתוף הנכסים השקפת עולם זרה, אלא מציאות חברתית שהשתנתה והיא מקובלת על הכל, גם על שומרי אמונים. מציאות זו, שהיא פרי ההתפתחות הכלכלית והחברתית בעולם, אינה מנוגדת עקרונית להלכה.

גם אם נסכים לדעתו של הרב דייכובסקי א"א להתעלם מכך שנוצר כאן מצב חדש שבו יש חוסר איזון במבנה המשפחה. הפירות ניתנו לבעל תמורת פירקונה. לפי המצב החדש חובתו בפירקונה נשאר בעינו, אולם תמורתו – זכות הפירות – נשללה ממנו. אין כאן איזון משאבים, אלא אדרבה, הפרת האיזון העדין עליו בנויה המערכת המשפחתית. אי אפשר לבודד את נושא הפירות ולהתעלם מתנאים אחרים שבהם עדיין הבעל חייב חיוב מלא.

עכ"פ לשאלה העקרונית, האם הבעל והאשה שותפים שווים, לא רק דה-פאקטו אל גם דה-יורה, יש השלכות לנושאים רבים. על חלק מהם נעמוד כאן.

1. מלאכות האשה

יש חיובים שלמרות שהם חלק מהסכם הכתובה בכל זאת איש לא יחייב כיום אשה לקיימם. כגון רחיצת פניו ידיו ורגליו של הבעל, או עבודה בצמר וכדו' (עיין אה"ע סי' פ ובבית מאיר שם ס"א). כל אלו עברו ובטלו מן העולם ואף אשה אינה חייבת בהם כיום. לעומת זאת יש דברים אחרים שנשים קיבלו על עצמן תמורתן. למשל, רוב הנשים עובדות כיום מחוץ לביתן. אין ספק שעבודת האשה מחוץ לביתה פוטרתה מאותן מלאכות שאשה היתה חייבת בהן בעבר בתוך הבית. אשה העובדת במשרה מלאה מחוץ לבית פטורה מבישול וכיבוס אפייה ואריגה ויתר עבודות הבית. רבות מעבודות אלו נעשות היום ע"י מכשירים (וצ"ע אם רק האשה חייבת להפעילם). חלק מתמלא ע"י קניית מוצרים מוכנים, כגון בגדים ומאכלים משומרים וקפואים (וצ"ע אם רק האשה חייבת לקנותם). כלומר, מבנה המשפחה השתנה, אך אין הכרח לומר שתנאי הכתובה השתנו באופן מהותי. חלק מהם הומר בתנאים אחרים. המצב היום דומה לאשה בעבר, שהכניסה כמה שפחות, שהיא פטורה אפילו מהצעת מיטות (שם ס"ח). אמנם רחיצת פניו ידיו ורגליו ומזיגת הכוס לכאורה אינן תלויות בעבודותיה האחרות של האשה, שהרי גם מי שמכניסה כמה שפחות חייבת בהן (שם ס"ד), וא"כ גם אשה עובדת בימינו לכאורה תתחייב בהן, מ"מ לא מקובל היום שאשה עושה מלאכות אלו לבעלה ובתמורתן יש גילויי חיבה אחרים שהאשה צריכה להיות חייבת בהם.

2. פירקונה

פירות נכסי מלוג תוקנו כתמורה לפירקונה (חובת שחרורה משבי) של האשה. חכמים לא איפשרו לאשה למחול על חובת פירקונה ע"י הבעל. אין האשה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות, כדי שלא תיטמע בין הגויים (תוס' כתובות מז ע"ב ד"ה זימנין ושו"ע אה"ע סי' עח ס"א וסי' סט ס"ה בהגה). וא"כ אין צדק בכך שהאשה תזכה בפירותיה בעוד שהבעל ימשיך להתחייב בפירקונה. ומכיון שהאשה אינה רשאית לוותר על פירקונה, ההדדיות מחייבת שהבעל יזכה בפירותיה. על כורחנו לומר אפוא שהתקנה העקרונית לא זזה ממקומה, והבעל זכאי בפירות, אלא שהוא מוותר כרגע למעשה על זכותו העקרונית ליטול את הפירות לעצמו והוא משתף את האשה בניהול נושא הפירות. (בנקודה זו יתכן שהרב שרמן צודק, אך בתחומים אחרים ייתכן שהרב דייכובסקי צודק וההלכה מכירה בכך שמערכת היחסים בין הבעל לאשה השתנתה וכל זוג נכנס לחופה על דעת כן שינהג כמנהג המקובל).

ויש להעיר, שבימינו פדיון שבויים הינו נדיר, ומצד זה יש אולי מקום לדון בתוקפה של תקנת חז"ל שתיקנו פירות תחת פירקונה. אמנם גם בזמן חז"ל הוא לא היה מצוי (עיין כתובות מז ע"א אמר אביי תיקנו מצוי למצוי ושאינו מצוי לשאינו מצוי) אך בימינו הוא הפך להיות נדיר ביותר. וגם כשנופל מישהו בידי אויב כבן ערובה (דבר שהוא נדיר) הפדיון ייעשה בדרכים פוליטיות ולא באמצעות כופר אישי. גם במקרה של סחטנים שיחטפו חלילה אשה וידרשו עבורה כופר, המשטרה תשאיל לבעל את הסכום הנדרש כדי לתפוס באמצעותו את הסחטנים.

תופעה מצויה יותר היא הצורך לשחרר אשה בערבות או לשלם עבורה קנס, שאם לא תשלמו תושלך לכלא. דעת רוב הפוסקים שבמקרה שהיא אשמה אין הבעל חייב לפדותה (עיין פ"ת אה"ע סי' עח ס"ק א שלא כדעת הבית מאיר). אך בשחרור בערבות לפני משפט היא אינה אשמה בהכרח. אדרבה, היא בחזקת זכאית עד שתוברר אשמתה. במקרה כזה הבעל חייב לחתום על הערבות. ודבר זה מצוי יותר. אלא ששחרור בערבות אינו דומה לנפילה בשבי ואין בו חשש שמא תצא לשמד. מיהו ייתכן שרבנן לא חילקו בין שחרור לשחרור וגם במקום שאין חשש לשמד חז"ל הטילו על הבעל את חובת שחרורה של אשתו מכל מאסר שהוא. ואין האשה רשאית לוותר על חובה זו של בעלה שהיא חובה מוחלטת.

3. רפואתה

בעיקר נראה לומר שתקנת פירות היא בת תוקף בימינו משום שהיא תוקנה גם כנגד רפואה שיש לה קיצבה. ונראה לומר גם באשה אשר מבוטחת ביטוח רפואי, מכיון שלמרות הביטוח עלול לקרות שאשה תזדקק לטיפול רפואי חד-פעמי, כגון ניתוח מסובך, ולשם השגת רופא מיוחד יהיה צורך בתשלום חד-פעמי, הבעל יתחייב לשלם הוצאה זו מדין פירקונה ולכן יש לו זכות בפירותיה. (מיהו אם הבעל יטען: אני מסתפק ברופא רגיל הממומן מטעם הביטוח הרפואי ואיני מעונין ברופא מיוחד, שיש לשלם עבורו באופן נפרד, צ"ע אם יש מקום להתחשב בטענה זו. ומסתבר שאם רמת חייו גבוהה, או שידוע לנו שאילו היה הוא חולה היה שוכר רופא מיוחד, גם לאשתו הוא חייב לעשות כן.)

ונלענ"ד שגם ברפואה שיש לה קיצבה אין אשה יכולה לומר איני מתרפאת ואיני נותנת לך פירות. כי כשם ששקדו חז"ל על תקנת בנות ישראל שלא תטמענה בין הגויים כך מסתבר לומר ששקדו על תקנתן שלא תסתכינה. ומה ההבדל בין פיקוח נפש רוחני לבין פיקו"נ גופני? ועוד, כשם שאין אדם רשאי לחבול בעצמו כך מסתבר שאין אדם רשאי לוותר על ריפויו. וא"כ חזרנו לטענתנו הראשונה שהפקעת זכות הפירות מהאיש מצד אחד וחיובו בריפוי אשתו מצד שני היא עוול, ואיננו יכולים להכיר בו. ואע"פ שהנוהג המקובל הוא שאיש ואשה רואים עצמם שותפים מלאים בפירות אין בכך משום מחילה גמורה על עצם זכות הפירות של הבעל, בגלל מחויבותו לרפאותה. לא יעלה על הדעת שנאחז את החבל בשני ראשים: מצד אחד נזכה את האשה בשיתוף נכסים מלא, ופירותיה יהיו שייכים לה, ומאידך נחייב את הבעל לפדותה ולרפאותה (ובנוסף לכך גם חיוב המזונות לילדים יהיה מוטל רק עליו). אילו היו הבעלים יודעים שמשמעותו של שיתוף הנכסים הוא אי-סימטריה לרעתם לא היו מוכנים לשיתוף כזה ואדעתא דהכי לא היו מוחלים על זכויותיהם2.

4. חיוב נזיקין

אשה הזיקה וחוייבה לשלם את הנזק. היא טענה שמעשי ידיה שייכים לבעלה ואין לה רכוש משלה. בעלה טוען שאינו חייב לשאת בנזקי אשתו. האם נפטור את האשה מלשלם את הנזק, או שמא נאמר מאחר שהיא משתכרת בעצמה עליה לשלם את הנזק מכספה?

נלענ"ד שלא יתכן לומר שאשה תוכל בדרך כלל למשוך מחשבונה תשלומים למטרות שונות, ללא התנגדותו של בעלה, ורק כאשר היא חייבת לשלם עבור חבלה שחבלה באחרים יוכל בעלה להתנגד. ולכן נראה שלמרות שגם בימינו עדיין תקפה באופן פורמאלי התקנה שמה שקנתה אשה קנה בעלה, אולם אין בכך בכדי לפטור אותה מתשלום נזקין, ולעניין זה נתיחס אליה כאילו יש לה רכוש משלה.

5. חיוב הבעל במזונות

בחלקים מסויימים של החברה הדתית קיים נוהג שהאשה היא המפרנסת הראשית של המשפחה. על דעת כן נכנס זוג כזה לחופה. האם אשה כזאת יכולה לטעון שמעשה ידיה שלה, כי היא המפרנסת את הבעל ולא הבעל מפרנסה?

מסתבר שגם בחברה שבה הנוהג שהאשה עובדת והבעל לומד, זהו מצב זמני וולונטרי. אך אם ברבות הימים האשה תטען שאינה יכולה יותר לפרנס את המשפחה ותדרוש שבעלה יהיה המפרנס הראשי, לא יוכל הבעל לדרוש מאשתו להמשיך ולפרנס את המשפחה לעולם, על סמך הנוהג הקיים. עקרונית, גם במשפחה כזאת הבעל הוא שחייב בעצם לפרנס את המשפחה. אין בכוחו של הנוהג לקעקע לגמרי את מבנה המשפחה. כי בכתובה התחייב הבעל לפרנס את האשה ולא להפך.

6. ברכת שהחיינו

איזו ברכה יברך זוג על דבר חדש שנקנה? יחיד מברך שהחיינו, שותפים מברכים הטוב והמטיב. אם נתייחס לרכישה החדשה מנקודת ראות משפטית פורמאלית הרי הבעלים של הרכוש הוא הבעל ועליו לברך שהחיינו. גם כאשר האשה משתמשת ברכוש. ולכן היא לא תברך. אך אם נתייחס לרכישה מצידה המעשי, הרכישה נעשתה בעצת שניהם, הכסף נחסך ע"י שניהם, ובעבודת שניהם. שניהם משתמשים ברכוש ושניהם רואים את עצמם בפועל כשותפים שווים. אי לכך על שניהם לברך הטוב והמטיב.

7. מצות שמחה ביום טוב

בשולחן ערוך (או"ח סי' תקכט ס"ב) נפסק:

חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלוים אליו. כיצד משמחן, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים; והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו.

האם גם כיום חייב הבעל לקנות לאשתו בגדים? הרי הכסף מצוי בידה והיא רגילה ויכולה לקנות לעצמה בעצמה! יתרה מזאת, יש להניח שהיא תשמח יותר בבגדים שקנתה בעצמה לפי טעמה ולא לפי טעמו של בעלה... ולכן נראה שכדי שתשרה השמחה במעונם מן הראוי שהבעל יסכם עם אשתו לפני החג את ההוצאות שעליהם להוציא לכבוד החג כל אחד לפי טעמו.

8. כיבוד אב ואם

בעקרון אשה נשואה פטורה מכיבוד הוריה משום שאין סיפק בידה. אולם כיום שהתחבורה נוחה (ובפרט כאשר האשה יודעת לנהוג ויש למשפחה רכב ואפילו שנים) לא יעז בעל למנוע מאשתו טיפול בהוריה בטענה שעליה לכבדו (אלא א"כ הם גרים באילת וההורים במטולה). כלומר הבעלים מחלו לנשותיהם על כך וממילא גם אשה נשואה חייבת היום בכבוד הוריה. וזו לשון הש"ך (יו"ד סי' רמ ס"ק יט): "ונראה דאם אין בעלה מקפיד חייבת בכל דבר שאפשר כמו האיש".

מה שהיה בזמן הש"ך תופעה חריגה הפך להיות בימינו למנהג המדינה. עם זאת נלע"ד שאם המטופלת בילדים אינה חייבת להזניחם ע"מ לטפל בהוריה ואינה יכולה להטיל את הטיפול בילדים על בעלה. מכל מקום לא שמענו שבעל יסרב לסייע בטיפול הילדים ע"מ לאפשר לאשתו טיפול בהוריה. נראה שאין היום סמכות לבעל למנוע מאשתו לכבד את הוריה כי אדעתא דהכי אשה נכנסת היום לחופה שבעלה ינהג כמנהג גוברין יהודאין בימינו שהבעלים מוותרים לנשותיהם לצורך קיום מצות כיבוד אב ואם.

9. כבוד מי קודם?

בקידושין (לא ע"א) נאמר:

אבא אומר השקיני מים ואימא אומרת השקיני מים, איזה מהם קודם? אמר ליה: הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך, שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך...

גם בימינו, כאשר האב והאם שווים בפועל, כיבוד האב צריך להיות קודם לכיבוד האם, לפחות מסיבה אחת, משום שגם כיום החובה לפרנס את הבן וללמדו תורה מוטלת בעיקר על האב.

וצ"ע מה יהיה הדין במשפחה שבה האם היא המפרנסת העיקרית והיא גם המגדלת את הילדים לתורה, שהרי לימוד התורה העיקרי נעשה היום דרך סוכני משנה, דהיינו ביה"ס, ולא ע"י האב, והאם היא הנמצאת עם הילדים ועוזרת להם בהכנת שיעוריהם, גם אלו התורניים, האם הבן יתחייב בכבוד אמו יותר מאשר בכבוד אביו?

מסתבר לומר שגם כיום האב הוא החייב עקרונית ללמד את בנו תורה ולא האם. וגם אם האם מממנת את לימודי בניה דינה כאדם הפורע את חוב חברו. ואף אם היא מלמדת את בנה תורה, יש לראות בה שליחה של האב לעניין זה. (אם כי אין ספק שאֵם המלמדת את בנה תורה ראויה לכבוד נוסף על היותה אם). אך אם האב מזניח לגמרי את חינוך ילדיו והאם נטלה על עצמה את האחריות לחינוכם יש מקום לומר שהיא אינה רואה את עצמה שליחה של האב ויתכן אפוא שהבנים חייבים להעדיף את כבוד אימם.

אך בתנאים נורמאליים מאחר וגם כיום הבעל הוא זה שחייב לשאת בעיקר עול הפרנסה, הן של האשה והן של הילדים והוא האחראי לחינוכם, וממילא לאוירת הבית, הוא ראש המשפחה, ועל האשה לכבדו, בין היתר כדי לתת דוגמא נאותה ליתר בני הבית. כשבמקביל חייב הבעל לכבד את אשתו יותר מגופו3.

10. מנהג בית הבעל

הנוהג הוא שאשה הולכת אחר מנהגי בעלה ומבטלת את מנהגי בית אביה מפני מנהג בית בעלה. המקור לכך הוא ההלכה של מקום שנהגו (פסחים נב ע"א) דהיינו מי שהלך ממקום שנהגו מנהג מסוים למקום בו נוהג מנהג אחר ואין דעתו לחזור למקומו נוהג כמנהג מקומו החדש. הסיבה לכך היא מניעת מחלוקת בקהילה. לכן על האשה לקבל את מנהגי בעלה משום שלום בית (ועיין אגרות משה או"ח ח"א סי קנח). ועדיין קשה, מדוע שלא נאמר משום שלום בית שהבעל יוותר על מנהגיו לאשתו ולא להיפך? התשובה לכך היא שגם בימינו ההלכה העקרונית נותרה בעינה וחובת חינוך הילדים חלה בעיקר על האב. לכן מנהגי האב הם שקובעים את מנהג המשפחה ולא מנהגי האם. ומשום כך על האשה לבטל את מנהגיה ולא על הבעל.

עם זאת מנהג שאינו פוגע בשלום הבית, אשה רשאית לשמור עליו ואינה חייבת לשנותו בגלל בעלה.

ה. חוזה שותפות

העולה מכל מה שכתבנו הוא שיש דברים שבהם מוסכם על הכל שהנוהג מחייב שותפות מלאה בין בני הזוג, יש דברים שהנוהג אינו משנה את ההלכה ויש דברים מסופקים. כדי להבטיח שותפות מלאה בכל התחומים ולמנוע אי הבנות וחילוקי דעות יש מקום להציע, לכל זוג, שיחתום עוד לפני הנישואין על הסכם שותפות ביניהם. תוקפו של חוזה שותפות כזה, הנחתם בין בני הזוג לפני הנישואין, עומד בפני עצמו ולא יתערער כתוצאה מהנישואין וחתימת הכתובה שתבוא אחריו. מאידך לא יהיה בכוחו לבטל את התחייבותו של הבעל בכתובה. לפי הצעה זו הזוג נכנס לחופה כשהם כבר שותפים מלאים ברכושם. הכתובה תיחתם והבעל יתחייב בכל האמור בכתובה, אולם מימוש התחייבותו ייעשה מרכושם המשותף, שהרי אין לו רכוש פרטי משלו.

לפי הצעתנו, הרכוש המשותף יישא בכל הוצאות המשפחה. עם זאת כאשר הסכום לא יספיק, כגון שהאשה חולה וכדו' הבעל יתחייב לכלכל את מחלת אשתו, שהרי התחייב לכך במיוחד בשעת הנישואין, מעבר להסכם השותפות ביניהם, ומעולם לא נפטר מחיובו זה. (ניתן לכלול גם תנאי בהסכם שהוא יפורק רק ע"י ביה"ד. תנאי כזה יכול אולי לסייע במידה מסוימת לפתור את בעית מסורבי/ות גט).

העקרון המנחה אותנו הוא זה האמור בראשית דברינו, שגישת ההלכה היא התפיסה האורגאנית של המשפחה הבנויה על מערכת חובות שבהן נושא כל אחד מבני המשפחה לפי יכולתו וכישוריו. לאיש יש חובות שאין לאשה, לאשה יש חובות שאין לאיש ולשניהם יש חובות כלפי ילדיהם וכן לילדים חובות כלפי הוריהם. זכויויותיו של כל אחד ואחד נגזרות מחובותיו. בזה ייחודה של המשפחה הישראלית.