מעמדו ותפקידו של רב בישראל

מאמר זה אינו מתיימר להיות בירור הלכה יסודי, או מחקר היסטורי מעמיק, אלא תחושות אישיות של רב בישראל, כיצד הוא רואה את תפקידו כחוליה בשושלת הרבנות בישראל.

מהו רב?

המונח "רב" נושא שתי משמעויות: מלמד ואדון. רבם של התלמידים מלמד אותם תורה ורבו של העבד הוא אדוניו. המילה "רבנות" בעברית אף היא משמשת בשתי משמעויות: בדורות האחרונים משמשת המילה "רבנות" בעיקר במשמעות של סמכות והנהגה תורנית. אך בלשון חכמינו הכוונה היתה גם לשררה חילונית. יוסף נענש על שהנהיג את עצמו ב'רבנות' כלומר בשררה. "אהב את המלאכה ושנא את הרבנות" – הכוונה היא לשררה ושלטון.

אולם בדורות עברו משמעותה של המילה 'רב' בישראל היתה בעיקרה במשמעות של מלמד, של מרביץ תורה ברבים. הרב הוא "מורה" תרתי משמע, מורה המלמד תורה ומורה הוראה. בעצם, כל פסיקה הלכתית היא לימוד תורה. כי תורה אינה רק תיאוריה מופשטת, היא הוראה למעשה. וכשאדם שואל את רבו שאלה ורבו פוסק לו, הוא בעצם מלמדו בכך דבר שלא ידע עד עתה. (פסיקה הלכתית למעשה נחשבת לבת סמכא יותר מלימוד תיאורטי – 'מעשה רב'.)

כשהתמניתי לרב אמר לי מו"ר הרב דוד הכהן ('הנזיר') "אהב את המלאכה ושנא את הרבנות" דהיינו, אהב את מלאכת הרבנות, את פסיקת ההלכה והרבצת התורה, ושנא את הרבנות, את השררה שבה, את הכיבודים ויתר תופעות הלוואי.

הרבנות כשררה

אך באמת הרב הוא גם אדון, מבחינה מסוימת. הדבר בא ליד ביטוי בהלכות שאלה בשולחן ערוך:

הרב השונה לתלמידיו, אם הם צריכים ללמוד עמו בכל מסכתא שירצה הוא, ואף אם התחילו מסכתא אחת יכול לשנותה לאחרת, אז הוו הם כשאולים לו, שהם עמו במלאכה, ואם שאל מהם הוי שאלה בבעלים (חושן משפט סימן שמו סעיף יג).

אלא שמרות זו היא וולונטרית ונעשית מרצונו המלא של התלמיד. לא מכל אחד אדם זוכה ללמוד ולכן רק מי שבחר ברב מסוים לרבו המובהק הוא מחויב לו. יתרה מזאת, בהמשך אותה הלכה למדנו שגם הרב משועבד לתלמיד:

ואם הוא צריך ללמוד עמהם בכל מקום שירצו, אז הוא נשאל להם. ואפי' שלא בשעת הלמוד, כיון שצריך ללמוד עמהם בכל עת שירצו. ולפני המועדים, שדרך לדרוש לעם הלכות המועד, הוא נשאל להם.

נראים הדברים שמבחינה מסוימת יותר משהציבור משועבד לרב, הרב משועבד לציבור. כי אין אדם למד אלא במקום שלבו חפץ, ומכיון שהרב צריך להתאים ולהטעים את הלימוד לטעמו ולרמתו ולתחום התעניינותו של הציבור, נמצא שהוא משועבד להם.

הרב יאיר בכרך (חוות יאיר סי' קמ) מסתפק אם רב יכול להתיר את החוזה שנעשה עמו לתקופה מסוימת. ספקו נובע מההלכה שפועל יכול לחזור בו אפילו באמצע היום משום שנאמר "'עבדי הם' ולא עבדים לעבדים". ספקו הוא, האם רב נחשב כעבד לציבור ולכן מותר לו לחזור בו, כדי שלא ייחשב לעבד, או שמא הרב אינו כעבד לציבור ולכן אסור לו לחזור בו, מהסכמתו לשרת את הציבור, באמצע הזמן. הנוהג המקובל היה שהחוזה עם הרב חודש כל שלש שנים, כדי שהרב לא ייחשב לעבד. כלומר, בעקרון עבודת הרב נחשבה למעין עבדות וכדי למנוע את האיסור נמנעו מלשעבד את הרב ליותר משלש שנים1.

הרב כמרביץ תורה

בפוסקים הראשונים מוזכר תמיד הרב כמי שתפקידו לתפוס ישיבה. הרשות נתונה לו להקים ישיבה ולהורות הלכה. בזאת התמצה עיקר תפקידו של הרב, כלומר ללמד תורה.

הרמב"ם בפירוש המשנה (סנהדרין פ"א):

ויראה לי כי כשתהיה הסכמה מכל החכמים והתלמידים להקדים עליהם איש מן הישיבה וישימו אותו לראש ובלבד שיהא זה בא"י כמו שזכרנו, הנה האיש ההוא תתקיים לו הישיבה ויהיה סמוך...

וכך מגדיר זאת הריב"ש2:

משום גזרה אסור לו (=להורות), אא"כ נטל רשות מרבו ורבו נותן לו רשות לקבוע ישיבה בכל מקום, ולדרוש, ולהורות לכל הבא לשאול. וזה שקוראין לו: רב; כלומר: הרי זה מעתה, כאלו אינו תלמיד, אבל ראוי ללמד לאחרים בכל מקום, ולהקרא רב.

והריב"ש ממשיך להגדיר את סמכותו של הרב:

סמך אותו ברב: יורה יורה ידין ידין. ונתן לו רשות לתפוש ישיבה... יושב בישיבה, ומורה הוראה, ודן את הדין: בכל המלכות ההוא, מטעם המלך והקהלות שקבלוהו עליהם. ולא היה אדם שערער בדבר. וגם הרביץ שם תורה, והרבה תלמידים, ויצאו מלפניו מתלמידיו אשר סמכם הוא ברבנים. כמנהג צרפת ואשכנז, שהרבנים סומכים את תלמידיהם ברבנים, כשרואים בהם שהגיעו להוראה, ונותנין להם רשות לקבוע ישיבה בכל מקום ולדין, ולהורות.

וכן עולה מכל הפוסקים בתקופה ההיא3. אלא שהלימוד בישיבה אינו רק לימוד תיאורטי, ראש הישיבה עסק גם בתפקידים מעשיים, כפי שעולה משו"ת מהר"י מברונא (סימן רנד):

מהודענ' לכון דיהיבנא הרמן ורשותא... לנהוג נשיאותו ברבנות, הן לקבוע ישיבה לעצמו הן למיתב ולסדר גיטין וחליצות ולהתעסק בקדושין ולברך ברכת אירוסין ונשואין ולמידן בכפייה ולדון ולהורות ואינש לא ימחא בידיה.

ובתלמוד מצינו בהרבה מקומות שבית המדרש היה גם המקום אליו פנו השואלים בשאלותיהם המעשיות והתלמידים שימשו את רבותיהם בכך שהיו שותפים לפסיקותיהם תוך כדי לימוד.

צורבא מרבנן

בתיאורים הנ"ל הרבנות מתחילה להיות ממוסדת. מגדירים את תפקידה, את סמכותה, את צורת מינויה ואת חלקה של הקהילה בהחזקתה. בתקופות קדומות יותר הרבנות עדיין לא התמסדה. אלא כל ת"ח בעירו נשא באופן טבעי וספורדי באחריות תורנית כמבואר בתלמוד:

צורבא מרבנן דאיכא במתא – כל מילי דמתא עליה רמיא (מועד קטן ו ע"א).

הצורבא מרבנן היה ת"ח שלא נשא שום תפקיד רשמי ולא מונה ע"י אף אחד. מכיון שהתפרנס ככולם, ללא תמיכה מסוימת מהציבור, אפשרו לו רק למכור את סחורתו לפני כולם, כדי שיוכל להתמסר לתלמודו:

רב דימי מנהרדעא אייתי גרוגרות בספינה, א"ל ריש גלותא לרבא: פוק חזי אי צורבא מרבנן הוא נקיט ליה שוקא (ב"ב כב ע"א).

מסיבה זו גם הקלו עליו במסים4. אמנם כל אדם מישראל חייב להוכיח את חברו שהוא רואה אותו סוטה מדרכה של תורה, אולם מאחר שהצורבא מרבנן נשא עליו אחריות מיוחדת לעירו, זו חייבה אותו למדיניות שקולה ונבונה, על מה לעמוד בתקיפות ועל מה לוותר, עת לחשות ועת לדבר.

אמר אביי: האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא, לאו משום דמעלי טפי, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא. אמר רבא, מריש הוה אמינא: הני בני מחוזא כולהו רחמו לי, כיון דהואי דיינא, אמינא: מינייהו סנו לי ומינייהו רחמו לי, כיון דחזאי דמאן דמיחייב ליה האידנא קא זכי למחר, אמינא: אם מרחם – כולהו רחמו לי, אי מסנו – כולהו סנו לי (כתובות קה ע"ב).

אין מטרתו של מאמר זה לחקור כיצד התפתחה הרבנות הממוסדת מהצורבא מרבנן הקדום. כנראה שהתהליך היה הדרגתי עד שהגיע בשלהי ימי הביניים לתיאור שהבאנו לעיל. התהליך נמשך והגיע לשיאו כנראה ערב תקופת האמנסיפציה וההשכלה. כאן החל השימוש במונח "מרא דאתרא" רווח יותר.

מרא דאתרא

מונח זה ככינוי לרב העיר הוא חדש יחסית. הוא נקבע רק אחרי התמסדות הרבנות. הוא מביע את סמכותו המוחלטת של הרב בהוראת הלכה. גם בתקופה הקדומה בטרם התמסדה הרבנות סמכותו של החכם במקומו היתה מוחלטת. במקומו של ר' אליעזר היו כורתים עצים לעשות פחמים בשבת (שבת קל). למרות שרוב חכמי ישראל חלקו עליו וההלכה נפסקה כמותם, בכל זאת במקומו הוא היה המרא דאתרא והלכה שם כמותו. בהמשך הדורות למדו מכאן שאם עיר קיבלה על עצמה רב שילמד אותה ויפסוק לה – סמכותו מחייבת את כולם. וכן פסק הרשב"א:

בשל תורה הולכין אחר המחמיר דהוה ליה כספיקא דאורייתא ובשל סופרים הולכין אחר המקל וכדאיתא בריש פרק קמא דעבודה זרה (דף ז). ומי שסומך על המקל בשל תורה עובר. וזה מאותן שנאמר עליהן (הושע ד) ומקלו יגיד לו כמו שאמר'. אבל אם היה רב אחד במקומם ולמדם הן הולכים אחר דבריו. (שו"ת הרשב"א ח"א סי' רנג)5.

מן הראוי להביא כאן את דבריו של אחד מגדולי פוסקי דורנו שכתב בשם מהר"י פראג'י (שו"ת מהרי"ף סי' נט):

דהא דאזלינן בתר רובא היינו דוקא במקום שאין להם רב מרא דאתרא, אבל במקום שיש להם רב שנהגו לסמוך עליו בכל פסקיו, דברי אותו הרב הוקבעו עליהם כהלכה למשה מסיני שאין בה שום מחלוקת, ואפילו במקום שרבים חולקים עליו. והזז מדבריו אפילו מקולא לחומרא, הרי הוא כאילו זז מדברי תורה ומזלזל בכבוד רבם.

וע' בס' ים של שלמה (ביצה פ"ה סי' ד) תיתי לי דעברי אדמר, שמכאן שלא יפריז אדם לחלוק ע"ד רבו אפילו לחומרא6.

מעמדו של המרא דאתרא מצא את חיזוקו בפסיקתו של הרב שמואל סגל לנדא, בנו של הנודע ביהודה. בין השוחט לבין הרב היתה מחלוקת. הרב טען שהשוחט לא שחט כהלכה. השוחט הכחיש. לפי כללי ההלכה המקובלים יש כאן סתירה בין שתי עדויות שקולות וייתכן שיש אפילו עדיפות לשוחט, שהוא בעל המעשה, ויודע מה שעשה יותר מזולתו. אולם ר' שמואל פסק שסמכותו של המרא דאתרא היא הקובעת:

שהרי ע"פ הדין אין השוחט רשאי לשחוט עד שמראה סכינו לחכם כמו שפסקינן בש"ע יו"ד סי' ח"י ...במקום שיש מרא דאתרא שנתקבל מהקהל ידוע הוא שנתקבל מבני קהלתו להשגיח על כל דבר איסור והיתר וביחוד על השוחט ועל הטבח בזה לכ"ע הרב נאמן הואיל ובני הקהלה הימנוהו על כך ורב שרואה בעצמו שהשוחט הוא חשוד הרשות נתונה בידו לפסלו מטעם שבני הקהלה הימנוהו לכך (שו"ת שיבת ציון סי' כג).

מדבריו עולה דבר עקרוני. מקור סמכותו של הרב הוא הציבור שמינה אותו ולכן אותו ציבור מחויב לקבל את מרות הרב שהוא עצמו מינה. הסמכות התורנית היא אמנם של הרב, אולם קבלת מרותו נעשית ע"י הציבור.

הציבור – מקור הסמכות

ראינו אפוא שהציבור הוא הממנה את הרב. וכן משמע מהריב"ש והמהר"י וייל.

בעצם כבר בתלמוד ניתן לראות את המקור לכך. הגדרתו של דיין היא: שהמחוהו רבים עליהם (סנהדדרין ה ע"א, ועמש"כ באהלה של תורה ח"ד סי ח).

[עם זאת נראה שאין לציבור סמכות למנות כל מי שירצה. ואם הוא מינה עם הארץ לרב אין המינוי תופס וכמו שכתב הרמב"ם (הל' סנהדרין פ"ד הט"ו):

מי שאינו ראוי לדון מפני שאינו יודע או מפני שאינו הגון שעבר ראש גלות ונתן לו רשות או שטעו בית דין ונתנו לו רשות אין הרשות מועלת לו כלום עד שיהא ראוי, שהמקדיש בעל מום למזבח אין הקדושה חלה עליו.]

אך נראה לכאורה מדברי האור זרוע שאין לקהל מעמד, ולדעתו סמכותו של הרב נובעת מעצם גדלותו של הרב בתורה ולא בגלל המינוי הציבורי. כך מביא בשמו המהר"י וייל7:

וגדול מזה כתב הא"ז וז"ל ואם הוא ת"ח וצריכי' בני אדם לתורתו אפילו בא מממשלת אחרת שאינם נותנים מס למושל העיר הזאת לא מצו מעכבים עליה. ואפילו אם יש ת"ח אחר בעיר קנאת סופרים תרבה חכמה. ואם אינו יודע להשתכר אלא לומד תדיר בני העיר מצווין לעשות מלאכתו. ואם הוא עשיר התורה פוטרתו מליתן מס עכ"ל.

ומשו"ת מהר"י ברונא (סי' רנד) משמע שהמהר"י וייל סובר אף הוא כאו"ז. משמע מדברי האו"ז והמהר"י ברונא (ואולי גם המהר"י וייל הסכים עמהם) שאפילו אם העיר קיבלה על עצמה ת"ח כמרא דאתרא אין הדבר מונע מרב אחר לשבת בעיר ולדון ולהורות. וכן נפסק להלכה ע"י הרמ"א בשו"ע (יו"ד סי' רנה סכ"ב בהגה).

מיהו מסתבר שגם לדעת האו"ז היה למרא דאתרא מעמד-על שהרי הוא התמנה ע"י הציבור להנהגת הקהילה. ורק לעניני פסיקת הלכה אישיים יכול גם ת"ח אחר, שלא מונה רשמית, להורות אף הוא. אך באשר לפסקי הלכה לקהילה כולה, כגון שחיטה, עירובין, מקוואות וכדו' וכן דברים הטעונים סמכות, כגון לכפות על בעל דין לרדת לדין היה המרא דאתרא במעמד-על.

בדורות הבאים התמסד מעמד הרב עד כדי כך שהחתם סופר (יו"ד סי' רל) והאבני נזר (יו"ד סי' שיב אות לו) תמהו על ההיתר שניתן לרב אחר לשבת בעיר בה מכהן כבר רב ולהורות הלכה במקום ללא הסכמתו של המרא דאתרא. המנהג הרווח היה למנוע מרב אחר שלא מונה ע"י הציבור לפסוק הלכה בעיר, ולהכיר רק ברב שנבחר ע"י הקהל8.

מעמד הרב בחיים המודרניים

מעמד הרב וסמכותו לא תמיד היו מוסכמים. הריב"ש שחי במאה ה-14, באחת מתשובותיו הידועות, שבה הוא ממסד את מעמד הרב (שו"ת הריב"ש רסט-רעב) נחלק בשאלה זו עם ת"ח אחרים בדורו. השאלה היתה, האם סמכות הרב נובעת מכוח גדלותו האישית בתורה, או שהשלטון הנכרי הוא המעניק סמכות לרב? הריב"ש הסתמך על תקדים הריש גלותא שקיבל את סמכותו ממלך פרס ולכן היה רשאי לפטור גם את חכמי א"י, שהיו תחת שלטון רומי, מלשלם אם טעו בדין. לציבור היהודי בתקופת הגלות לא היתה סמכות שלטונית משלו ולכן המלך היה מקור הסמכות. (אין הכוונה שהמלך רשאי למנות רב בור ועם הארץ בנגוד להסכמת הקהילות, אולם ת"ח בעל שיעור קומה, המוסכם על הציבור ומתמנה ע"י המלך מקבל בכך מעמד שלטוני מסוים). המהר"מ הלוי מוינה סבר שלרב יש מעמד עצמאי.

ה'סנהדרין' שכונסה בשנת תקס"ו (1806) בפריז ע"י נפוליאון נשאלה על ידו האם יש לרב סמכות משל עצמו. תשובתה היתה שסמכות הרב יונקת מכוח הפונים אליו ואין לו מעמד משלו. הם תיארו את הרבנות כמרוקנת כביכול מכל כוח וסמכות9. תשובת ה'סנהדרין' משקפת את המציאות שנוצרה בצרפת בעקבות המהפכה הצרפתית. הם חששו, מסיבות פוליטיות, להגדיר את הקהילה היהודית כאוטונומית ולכן מיזערו את סמכותה של הנהגתה הרבנית. אולם מסתבר שגם במדינות אחרות במערב אירופה, עם נפילת חומות הגטו והשאיפות לאמנסיפציה, מעמד הקהילה היהודית התערער ועמה מעמד הרב. לעומת זאת, במזרח אירופה, עד כמה שידוע לנו, שמרו הקהילות היהודיות על כוחן העצמאי ועמהן גם מעמד הרבנות נשאר בתוקפו. כי כאמור הרב ינק את סמכותו מהקהילה.

כיום במשטר הדמוקרטי, בו חוסות רוב הקהילות היהודיות ברחבי תבל, כולל מדינת ישראל, מעמד הרב דומה לרוב יותר לתיאור ה'סנהדרין'. הפונים אל הרב הם המקנים לו סמכות. הקהילה אינה קיימת עוד (כגון במדינת ישראל, למרבה האירוניה) או שהיא אינה רואה את עצמה כבעלת סמכות אוטונומית מלאה ואינה מאצילה לרב סמכות בלעדית. עם זאת עדיין יש קהילות קטנות ומגובשות, כגון בהתיישבות, או בבתי כנסת קהילתיים מיוחדים, אם נוצרת כימיה טובה בין הרב לקהילה, הרב הוא בעל מעמד סמכותי.

רב חסד

בשם ר' חיים מבריסק מוסרים שתפקידו העיקרי של הרב לדעתו הוא לעסוק בגמילות חסד. הגדרה זו עלולה להפתיע לכאורה, בפרט מפיו של גאון הלמדנות בדורו, שהרבצת התורה היתה בראש מעייניו. אולם מי שמכיר את תולדות הרבנות בישראל לא מופתע כל כך. גם הרבצת תורה היא גמילות חסד לתלמידים הצמאים לתורת רבם.

ר' חיים, שהיה ידוע ומפורסם בחומרותיו והידוריו במצוות, היה נוהג מידת חסידות גדולה גם ובעיקר במידת החסד. נשים שסטו מדרכן וילדו ממזרים היו משליכות את תינוקותיהן לפתח ביתו, כי סמכו על כך שלא יימצא להם דואג ומטפל טוב ממנו.

המשימה של הפעלת מערכת צדקה וחסד היתה מאז ומעולם תפקידם של גדולי התורה. החל ממשה רבנו שנאמר עליו "כאשר ישא האומן את היונק" ודאג להאכיל את העם ולהשקותו, דרך גדולי התנאים ר' חנינא בן תרדיון (ע"ז יז ע"ב), ר' פנחס בן יאיר (חולין ז ע"ב) ור' עקיבא (ב"מ יא ע"ב) עד דורותינו האחרונים התפקיד החברתי היתה משימה רבנית מובהקת.

הרב עמד לצידם של העניים והעשוקים נגד העשירים והתקיפים. המסורת היהודית יודעת לספר סיפורים רבים על הדרכים המגוונות בהן רבנים הצליחו להתרים עשירים בעין יפה לאלמנות ויתומים, לחסרי בית ולהכנסת כלה, לקימחא דפיסחא ולמתנות לאביונים, לפליטים שביקשו מקלט ולפדיון שבויים. הרבנים עסקו בשלום בית, בביקור חולים ובניחום אבלים. לפעמים הם עצמם שילמו את החוב שחייבו נידון בדין, או שכיסו מכיסם הוצאות שנגרמו בעטיה של פסיקה שבה נאלצו להטריף מאכלו של עני.

למותר לציין שהרבנים נחשבו בדרך כלל כמי שהם עצמם שייכים לסקטור העני בקהילה.

אחד מתפקידיו העיקריים של הרב הוא ישיבה בדין. אמנם "לא תהדר דל בריבו" ויקוב הדין את ההר, אולם הרבנים ראו לנגד עיניהם גם את השלום. לכן העדיפו את שיטת הזבל"א וכן את הפשרה הקרובה לדין על הדין הצרוף. לא רק משום שהדיין אף פעם לא בטוח בעצמו שחרץ דין כהלכה, אלא גם משום שהשלום גדול מהדין.

בימינו הופרדה מערכת הדיינות מהרבנות. וכבר היו שהעלו את החשש לנתק שעלול להיווצר בין הדיינים לבין הקהילה המקומית. יש בכך אמנם מעלות מסוימות שהדיין אינו מעורב כלל בקהילה ויכול להיות אוביקטיבי יותר. אך באותה מידה יש בכך גם חסרון. כי לפעמים מעורבות בחיי הקהילה מסייעת דוקא לפסיקת דין המביאה בחשבון גם את ההשלכות החברתיות על הקהילה. למעשה, עסוקים בתי הדין הרבניים ראשם ורובם בנושאים משפחתיים, בעוד שדיני ממונות מופנים לרבנות המקומית. ובחלק מהרבנויות הוקמו בתי דין לדיני ממונות הידועים ביעילותם ובזריזותם. בכל זאת יש מקרים קשים, כגון נושאים חברתיים רגישים בקהילה, שבהם עדיף שהרב המקומי לא יהיה מעורב והדיון יערך בעיר אחרת.

הרבנות כשררה

סמכותו התורנית של הרב מקנה לו ממילא מעמד של מעין שררה. ברב המרביץ תורה הדבר התבטא בכך שהרב קבע מה ילמדו. ברב המשמש כדיין השררה באה לידי ביטוי בעיקר בכפיה לדון. הסמכות לחייב אדם לרדת לפני הרב לדין היא מכוח סמכותו השלטונית ולא מכוח הוראתו הרבנית. ויש לברר מהיכן יונקת סמכות זו?

כל עוד היתה הסמיכה נהוגה בישראל הסמכות עברה מדור לדור ממשה רבנו שהסמיך את יהושע ועד הלל השני (בסוף המאה הרביעית למניינם). המהרש"א (חי' אגדות סנהדרין ק ע"א) ור' אפרים לונשיץ (כלי יקר במדבר כז, יח) מפרשים שהסמיכה הראשונה ליהושע נעשתה בשתי ידיו של משה, כי משה האציל לו שתי סמכויות, סמכות תורנית וסמכות שלטונית. אולם מאז הלל השני בטלה הסמיכה ואין לרב סמכות שלטונית. על כרחנו לומר שהרב יונק את סמכותו מהציבור. וכשם שהציבור מאציל סמכות שלטונית למנהיגיו, כגון לז' טובי העיר10 כך הוא יכול להאציל סמכות כזו לרב בעצם התמנותו.

השלכה חשובה לשררת הרבנות היא הורשתה לדור הבא. הסמכות התורנית עצמה אמנם אינה עוברת בירושה. אך השררה שבה יכולה לעבור בירושה11. ומשום כך ארע פעמים רבות שיורשי הרב טענו שזכותם לשבת על כסאו, מכוח חלק השררה שברבנות. אלא שקשה להבחין בדיוק היכן עובר הגבול בין שני החלקים: הסמכות התורנית והשררה.

החתם סופר מחלק בין סוגי הרבנות השונים. רב ראשי, שעיקר תפקידו מתמקד בכך שהרבנים פונים אליו ומתייעצים אתו בכל שאלה העולה על הפרק, מהווה סמכות תורנית וזו אינה בת הורשה. אך רב מקומי שנוסף להרבצת תורה יש לו תפקידים ציבוריים נוספים יכול להוריש לצאצאיו את שררתו12.

הרב כמנהיג

פן אחר של השררה הוא ההנהגה. מכיון שהרב היה הפוסק בכל תחומי החיים, האישיים והקהילתיים, ראו בו בדרך הטבע גם מנהיג ציבור. אמנם הנהגת הקהילה היתה בידי פרנסים וטובי העיר, אך גם הם נמלכו ברב בדברים גדולים. יש פוסקים הסבורים שכל תקנה במיעוט מחייבת הסכמה של אדם חשוב, ניטרלי שישמור על המיעוט שלא יידרס ע"י הרוב (חו"מ סי' רלא וראה שם בש"ך). אמנם אין חובה שהאדם החשוב יהיה הרב, אך בדרך הטבע הרב הוא שנחשב כאדם הראוי למלא תפקיד זה, והנהגת הקהילה היתה דרכה להימלך ברב. גם השלטונות הנכריים ראו ברב כתובת לפנות דרכו אל הציבור והרב שימש כשליח הציבור בפני השלטונות. תופעה זו התחדדה יותר בתקופות בהן הדת היתה שלטת בעולם. הרב שימש כראש העדה הדתית המקומית והיה צריך להתעמת בין היתר עם כהני הדת הזרה. אולם גם בדורות בהם מעמד הדת נחלש, עדיין שימש הרב כמנהיג ציבור הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. ואדרבה, החילון שחדר גם לתוך עם ישראל אילץ את הרב להתמודד עם תופעה זו בתוך הקהילה היהודית עצמה. בין אם הפורשים ממסגרת ההלכה הכירו עדיין בסמכות הרב, בין אם ערערו עליה, היה על הרב להנהיג את הקהילה, כולה או חלקה, במציאות החדשה שנוצרה. במציאות חדשה זו הקהילה כבר אינה הומוגנית כפי שהיתה בעבר. זו אחת הסיבות לירידת מעמדו של הרב בדורות האחרונים, חלק מהקהילה לא ראה את עצמו מחוייב להלכה וממילא גם לא לפסיקותיו והנהגתו של הרב. זאת ועוד, החברה המודרנית משכילה יותר ודמוקרטית יותר וממילא הרב אינו חסין מפני ביקורת. סמכותו אינה מובנת מאליה.

בהנהגה ציבורית ובעיקר בעימותים אידיאולוגיים על הרב להשתמש לא רק בידע ההלכתי אלא גם בידע השקפתי. מקובלנו שלא היה גדול במחשבה בישראל שלא היה גם תלמיד חכם בעל שיעור קומה. וכן רבים מגדולי ההלכה היו גם גדולים במחשבת היהדות (החל מרס"ג דרך הרמב"ם, הרמב"ן והמהר"ל עד הרב קוק והרב סולוביצ'יק). כשם שיש תורה שבע"פ, המעבירה את הסמכות ההלכתית מדור לדור, כך יש גם מסורת של עקרי אמונה ותפיסת עולם של היהדות העוברת מדור לדור. אמנם יש חילוקי דעות בשאלות אמונה, כשם שיש בהלכה, אולם העקרונות מוסכמים על הכל13.

עם זאת אין ספק שתחום המחשבה מורכב הרבה יותר מתחום ההלכה. לצורך פסיקת הלכה יש מקורות ידועים וכללי פסיקה ומסורת מקובלת, אלא שצריך ליישם אותה, בעיקר ע"י דימוי מילתא למילתא. בנושאים השקפתיים וציבוריים לא-הלכתיים אין הכללים חד-משמעיים, המסורת אינה ברורה דיה וגם המקורות אינם נהירים די הצורך לכל תלמיד חכם. אינה דומה השקפת עולם של ת"ח הבקי גם בזרמי המחשבה הישראליים, ובהתיחסותם של גדולי הדעת בישראל לבעיות תקופתם, למי שתחום התמחותו הוא ההלכה בלבד. בדורות האחרונים נוצרו זרמי מחשבה מגוונים נוספים, המבוססים כולם על עקרי האמונה אך בכל זאת נפרדים זה מזה בהשקפת עולמם, כגון חסידות והתנגדות, ציונות וחרדיות, יחס חיובי למודרנה והסתייגות ממנה וכדו'.

כאמור, הקהילה היהודית בדורות האחרונים אינה עוד מונוליטית וכך התערער מעמדו של הרב. ומכיון שגם בקרב שומרי המצוות, הזקוקים יותר לרב, גדלו הפיצולים והקיטובים, הרב עלול למצוא את עצמו חסר תמיכה ציבורית. הבעיה החריפה יותר עם יישומן של עמדות אידיאולוגיות שונות במסגרות מפלגתיות-פוליטיות. מעמדו של הרב נעשה סבוך יותר. כל עמדה שהרב ינקוט, או יחדל, עלולה להתפרש כתמיכה פוליטית בסקטור מסויים, או כהתנגדות לו. הנסיון להיות ניטרלי וסטרילי מכל אבק רעיוני לא תמיד יצלח. גם ברירת מחדל היא הבעת דעה. מה גם שמתפקידו ואחריותו של הרב להביע גם השקפות ורעיונות ממקורותיה של התורה. לא ייתכן להשאיר תחום זה פרוץ לאחרים ומשולל כל ריח תורה. הציבור מצפה מהרב לא רק פסיקה הלכתית בעניני כף וקדרה אלא גם הנהגה ציבורית אידיאולוגית. הרבנות נמצאת אפוא בין הפטיש והסדן. על הרב ללכת בין הטיפות, להימנע מכל עמדה פוליטית ועם זאת לא להירתע מעמדה רעיונית, גם אם אינה מקובלת על כל פלגי הציבור. אלא שאז מעמדו עלול להתערער יותר עקב החולקים על דעתו. למותר לציין שהחולקים יכולים להיות אנשים דתיים המכירים עקרונית במעמדו ההלכתי של הרב, אולם בנושאים רעיוניים, או שיש להם רב אחר, מאסכולה שונה מזו של הרב המקומי, או שדעותיהם מושפעות מאווירה חברתית שאינה יונקת בהכרח ממקורות תורניים. הרב נתון אפוא בכף הקלע ועליו לשקול בזהירות ואחריות אם להביע עמדה וכיצד ומתי להביעה. כאמור, להבדלים האידיאולוגיים יש לעתים השלכות פוליטיות וגם אם הרב מתרחק מהפוליטיקה, הציבור הרחב, כולל המשכיל שבו, אינו בשל דיו להבחנה בין פוליטיקה לאידיאולוגיה14.

מוצא חלקי מהמילכוד הוא התנתקות מוחלטת של הרב מכל מעורבות פוליטית מעשית. ככל שהרב יהיה גדול יותר בתורה ובמידות ופחות מעורב בחיים הפוליטיים המעשיים כך הוא יזכה לאמון רחב יותר. ככל שהוא יתרחק יותר מאבק פוליטי הציבור יתרגל לכך שהרב הוא אובייקטיבי יותר וראייתו מקיפה לטווח רחוק. שהוא אינו נגוע באינטרסים אישיים או סקטוריאליים. ושאכן עמדתו נקבעת משיקולים תורניים מובהקים. אין בכך מזור מלא למערכת היחסים שעלולה להיווצר בין הרב לבין המערכת הפוליטית. כי הקשר ההדוק בין אידיאולוגיה לפוליטיקה יוצר זהות מסוימת בין השתים. הדברים מחריפים יותר על רקע התלות של השירותים הדתיים ומוסדות החינוך הדתיים והתורניים במימסד הפוליטי15.

משבר ההשכלה

בעבר רוב הציבור לא רכש השכלה כללית והרב שעלה על כולם בהשכלתו התורנית זכה למעמד מכובד בזכות רמת השכלתו.. עם התרחבות ההשכלה בעולם מונה גם הקהילה היהודית משכילים בתחומים רבים ומגוונים. יתרונו של הרב הוא רק בתורתו ולא בעצם השכלתו. חל פיחות במעמדו של הרב בעיני הצבור, המודד אדם עפ"י רמת השכלתו. בין המשכילים בקהילה מצויים גם כאלה שחוכמתם קודמת ליראתם והם מודדים את השכלתו התורנית של הרב בקנה מידה שלפיו הרב הוא שוה בין שווים אם לא למטה מזה. בעיקר חריפה הבעיה בין מדעני הרוח שגישתם לטקסטים יהודיים היא ביקורתית והיסטוריוציסטית וממילא גם פסיקותיו של הרב צריכות לעבור את ביקורתם שבאה מדיסציפלינה חוץ-תורנית. התמודדותו של הרב עם תופעה זו אינה פשוטה, אך אם רמתו התורנית של הרב גבוהה יש סיכוי שיצליח לעמוד בה.

המרא דאתרא בימינו

המציאות שתוארה לעיל מעמידה את המושג מרא דאתרא בפני מצב חדש. הדגם האידיאלי הוא שהרב המקומי יהיה המרא דאתרא ואליו יש לפנות בכל שאלה. ואם השאלה מחייבת מומחיות הוא יודע להפנות את השאלה למומחה המתאים. (הדבר דומה קצת לרפואה, רופא המשפחה מפנה למומחה הספציפי).

בימינו, שהתקשורת מאד מפותחת, אנשים פונים בשאלותיהם גם לרבנים מחוץ למקומם, ובפרט אם יש להם קשר אישי אתם, כגון שהם גרו בעבר בעירם, או שלמדו אצלם (לדוגמא, יוצאי ישיבות, אע"פ שראשי הישיבות בדרך כלל אינם פוסקי הלכות, אולם הם בכל זאת נוקטים עמדות בנושאים הלכתיים ורעיוניים). הדואר, הטלפון, הפקס והאינטרנט מאפשרים לתלמיד להישאר קשור לרבו גם לאחר שאחד מהם שינה את מקומו. ומכיון שיש התולים פסקי הלכה בהשקפתו של הרב, אם השקפת המרא דאתרא אינה מוסכמת עליהם, הם מעדיפים להפנות את שאלותיהם לרב המקובל עליהם.

לכן קשה כיום להגדיר במדוייק מיהו המרא דאתרא. אך בכל זאת גם בימינו הכלל הוא "עשה לך רב" עד כמה שאפשר. ובדרך כלל המרא דאתרא, אם הוא פוסק והוא גם מלמד תורה במקום, הקשר האישי אתו קרוב ומצוי יותר.

אולם אין להתעלם מכמה תמורות שהתחוללו במעמד הרבנות.

התמסדות מעמד הרבנות בדורות האחרונים הטילה על הרבנות משימות שונות מבעבר. בעבר היה רב העיר אחראי בעיקר לשחיטה המקומית. נושאי כשרות אחרים היו שאלות פרטיות שהתעוררו בעיקר בבתים הפרטיים והגיעו לשולחנו של הרב. מזון מתועש כמעט ולא היה. בעקבות התפתחות תעשיית המזון והמסחר במזון מתועש הוטלה באופן טבעי האחריות לכל ענפי הכשרות על הרבנות, אולם רק על זו שבתחומה נמצא המפעל. גם השחיטה כבר אינה מקומית אלא ארצית. האחראי על הכשרות הוא הרב המכשיר שאינו הרב המקומי בו נרכשה התוצרת. נמצא שנושא מרכזי זה בתפקיד הרב המקומי הופקע ממנו, אך הוטל עליו תפקיד חילופי לדאוג לכשרות של המפעל הנמצא בתחומו. מכיון שתעשיית המזון מורכבת מחומרים רבים, המתועשים אף הם, נוצרת התמחות של כל רב בתחום המוגדר עליו הוא אחראי. בדרך כלל הוא ממנה ת"ח שיתמחה בתחום המוגדר המוטל עליו והרב נושא רק באחריות על. הרבנים האחרים אינם מתמצאים באותו תחום מוגדר.

מערכת הגיטין וקביעת המעמד האישי הועברה לבתי הדין האזוריים שאינם קשורים בדרך כלל לרבנות המקומית. אמנם רישום הנישואין נשאר בידי הרבנות המקומית אולם הוא הוטל על רב העיר שלידו מחלקת נישואין מסועפת, הכוללת בדיקת יהדות, יחוסין ורווקות. הרב הקהילתי או השכונתי אינו עוסק בהכרח בתחום זה. רבני השכונות מתחלקים באחריותם לעירוב הכללי ולכל המקוואות בעיר. נותק הקשר האישי בין הרב לבין צרכי קהילתו. מאידך, הוטלו עליו עסקי ציבור אחרים כלליים יותר. העבודה הארגונית והייצוגית תובעת מהרב זמן רב ונותר לו רק זמן קצר יחסית לשיעורי תורה ולהוראת הלכה. גם אם הרב מסייע לקיומה של ישיבה בעירו בדרך כלל הוא אינו יכול להתמסר למתן שיעורים. במקביל, הציבור מצפה מהרב להדרכה תורנית צמודה יותר ולכן על הרב בימינו גם לדרוש בהזדמנויות רבות בנושאי אגדה והשקפה. בימים עברו הרבנים לא היו בהכרח דרשנים ("דרוש וחידוש" של ר' עקיבא איגר הוא פלפול עמוק בהלכה. לא מצינו בשמו דברי דרוש באגדה. לעומתו, חתנו, החתם סופר היה גם דרשן גדול. תוך דור אחד השתנו כנראה צרכי הדור ועמם תפקידו של הרב. עם זאת החתם סופר שימש גם כראש ישיבה גדולה) הדרשנות עצמה אינה פגם חלילה, אדרבה, מבחינה זו יש כאן חזרה לתקופות המשנה והתלמוד בהן הדרשה תפסה מקום מרכזי מדי שבת בשבתו. אפילו ר' עקיבא שאמרו לו: 'עד מתי אתה דורש בדברי אגדה כלך לך אצל נגעים ואהלות' (סנהדרין לח ע"ב) היה דרשן גדול (אסתר רבה פר' א). אלא שהגיעו דברים עד כדי כך שהקריטריון למינוי רב כיום אינו בהכרח גדלות בתורה, אלא פעמים בעיקר כושר הבעה וארגון. בארצות מסוימות קיימת כבר זמן רב התופעה של חלוקת תפקידים: רב ייצוגי שלידו דיינים פוסקי הלכה. גם בארץ חודרת פה ושם תופעה זו. יתכן שזו עדיפה על פני רב ייצוגי בלבד ללא מערכת מקבילה של פסיקה כהלכה. (גם ר' חיים מבריסק לא פסק הלכה למעשה, אלא היה לו דיין שפסק. אם כי אצלו הסיבה היתה הפוכה: מעודף למדנות הוא נמנע מלפסוק הלכה למעשה.)

אי לכך המושג "מרא דאתרא" בימינו אינו פשוט. לא ברור האם העיר הבוחרת לה רב ממנה אותו לפוסק, או למנהיג רוחני? או שמא רק לעמוד בראש משרד הרבנות שעיסוקו העיקרי הוא הופעות ייצוגיות, רישום נישואין ומתן תעודות הכשר?

הרב הקהילתי

נראה לי שעתידה של הרבנות בישראל תלוי בעיקר בדרג הקהילתי. הקהילה הבנויה סביב ביכנ"ס אחד, או במסגרת ישוב קהילתי, היא הומוגנית יותר. הרב מתמנה בה בעיקר להרבצת תורה ולהדרכה תורנית וחברתית ולא למשימות אחרות. הקשר בין הרב לקהילתו הוא ישיר, רציף ואישי. אולם לשם כך יש לגבש את הקהילות ועליהן למנות רבנים ת"ח בעלי שיעור קומה. וב"ה יש מאגר גדול של כאלו. הבעיה היא שקהילה קטנה אינה יכולה להחזיק רב במשרה מלאה ורק אם יש לרב תפקיד נוסף (שאינו תובע את עיסוקו של הרב בשבתות ומועדים) שעיקר פרנסתו ממנו, הוא יוכל גם לשרת כרב הקהילה, או להשיג תקציב מתאים לכך.

עצתי היא להקים ארגון קהילות כזה, שאחד מתנאי החברות בו הוא מינוי רב ת"ח ראוי (ניתן לקבוע קריטריונים אובייקטיביים לכך) כרב הקהילה. בכך נחזיר את עטרת הרבנות והקהילה לתפארתן.