הישיבה במהלך הדורות

מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהן. היו במצרים – ישיבה עמהן... היו במדבר – ישיבה עמהם... אברהם אבינו - ...יצחק אבינו - ...יעקב אבינו - ...אליעזר עבד אברהם – זקן ויושב בישיבה היה...

(יומא כח ע"ב).

רבותינו לא יכלו לתאר אפשרות קיומה של יהדות ללא ישיבה. הישיבה היא מעיין החיים המשקה את מטע היהדות, אם המעיין יבש חלילה – נקצץ גם האילן.

א. תלמוד תורה

לימוד תורה בישראל אינו כלימוד כל חכמה אחרת. אין הוא אמצעי לרכישת ידיעות בלבד. הוא מטרה לכשעצמו. הוא היה הינו ויהיה ערך עליון בישראל. היהדות מכילה עומק לימודי ורעיוני עשירים המחייבים לימוד בלתי פוסק. לא תיתכן יהדות ללא לימוד. הלימוד הוא תוכן החיים וחווייתם. הלימוד הוא המאפיין את היהדות יותר מכל. הוא המדגיש את ההשתלמות המתמדת שלעולם אין לה סוף. מעולם לא הגיע אדם מישראל לשלמות בהכרת תורתו וידיעתה. אפילו החכם בישראל נשאר תמיד בגדר תלמיד חכם, זה הלומד מאחרים. וגם מי שטרוד בעיסוקי פרנסתו ואינו משמש בתפקיד רוחני כלשהו, חייב ללמוד ולדעת. לא רק דיין מקצועי חייב לעסוק בענייני נזיקין ונפשות, אלא כל ילד וכל הדיוט בישראל. כינויינו "עם הספר"1 אינו מליצה שדופה, אלא אמת היסטורית ועובדתית, תרבות חיים ומשאת נפש עד עצם היום הזה. לפי תפיסת היהדות אין לעולם קיום ללא תורה. "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה". ולכן "תלמוד תורה כנגד כולם".

יתכן שמשום כך נקרא המוסד העתיק הזה, אולי עתיק היומין באנושות כולה, בשם ישיבה, לשון קביעות. עשיית התורה קבע וערך עליון, כאשר יתר צרכי החיים טפלים לה – לפחות במשך פרק אחד בחיי כל אדם מישראל – העמידה את התורה ואת לומדיה במרכז החיים האישיים והציבוריים, העלתה את הרמה הרוחנית של החברה היהודית ויצרה מתח גבוה בין האידיאל לבין יישומו בחיי המעשה.

ב. תפקידיה של הישיבה

המשימה הראשונה של הישיבה היא ליצור מסגרת ללימוד תורה. מכיון שכל אדם בישראל חייב להקדיש כל יום חלק מזמנו ללמוד תורה, וכן עליו להקדיש חלק מחייו לכך. יש להקים מסגרות מתאימות לכך. גיל הנעורים וימי הבחרות הם היפים ביותר לכך.

התורה אינה רק לימוד אינטלקטואלי; אף כי אין ספק שעיקרה הוא כזה. תורה היא גם כוח השפעה אמוציונאלי אדיר. הלומד תורה מתאים את אופיו, התנהגותו והשקפת עולמו בהתאם לתורה. עצם הלימוד משפיע לרוב באופן טבעי על הלומד. אולם יש צורך גם בתשומת לב למקצועות מיוחדים בתורה המטפחים את הנושא החינוכי. לימוד ספרי מוסר, אמונה ומחשבה בצורה שיטתית, הכרחי הוא לעיצוב אישיותו של בן תורה. בעלי המוסר הדגישו את העיסוק הרגשני בנושא זה, וכן החסידות את ספרותה וספרות הקבלה. מרן הרב קוק זצ"ל לימדנו שכשם שיש בקיאות וחריפות בהלכה, כך יש צורך בבקיאות ועיון בספרי אמונה ומידות ובשיטותיהם לדורותיהם. לדעתו בעיות רבות בדורנו נובעות מלימוד לקוי בנושאים אלו2.

לישיבה יש תפקיד חשוב גם בהשפעה על סביבתה. עצם קיומה של ישיבה במקום מקרין עליו אור. האור הבוקע עד השעות המאוחרות של הלילה מהישיבה, קולות הלימוד הנשמעים ממנה, מגורי ר"מיה ואברכיה, הימצאותם של תלמידיה והופעתם בסביבה, כל אלו משפיעים השפעה סגולית וישירה. באופן טבעי נוצרת מודעות גבוהה יותר לתורה, רצון ללמוד תורה וללמדה, שיפור האווירה הדתית, פנייה לישיבה בשאלות הלכה ובהדרכה תורנית וחברתית. פני הסביבה משתנים אט אט. ולא רק הסביבה הסמוכה ונראית לישיבה, אלא גם הרחוקה יותר. גם היא מושפעת בעקיפין מהישיבה על ידי ניצול הכוחות התורניים שבה למטרות לימודיות ואחרות, על ידי התקרבות ורצון לקבל השפעה.

הישיבה חייבת לדאוג לעתודה של תלמידי חכמים שיצאו ממנה. רבנים ופוסקים, למדנים וחוקרים, ר"מים ומורים, ואישים אחרים המקרינים באישיותם התורנית, שיש להם אחריות ציבורית, רצון ויכולת להשפיע לזולתם. כל אחד לפי כשרונותיו, נטייתו, כושר התמדתו וריכוזו. הישיבה צריכה לאפשר לכל אחד מאלו את התנאים הפיזיים והאקלים הרוחני שיאפשרו התפתחות רוחנית נאותה.

למועמדים לרבנות יש לייעד מסלול לימודי הולם, הדרכה בלימוד פוסקים, כלים להנהגה ציבורית ולטיפול אינדיבידואלי. למועמדים להוראה יש לאפשר להתפתח בכיוון הפדגוגי והחינוכי, על ידי אמצעים מתקדמים ויעילים.

ג. גלגוליה של הישיבה

המוסדות הישיבתיים המוכרים לנו יותר הם בתי המדרש העתיקים מתקופת סוף ימי בית שני ואחרי חורבנו. בית שמאי ובית הלל, כרם ביבנה, טבריה, סורא, נהרדעא ופומבדיתא ודומיהם. הישיבות היו כתובת מרכזית לכל שאלה הלכתית ורעיונית שעלתה על הפרק. הן שימשו כבתי דין ובתי מדרש כאחד. הרב ותלמידיו ישבו ועסקו בתורה וגם הורו הלכה למעשה. כך שימש התלמיד את הרב והתמחה גם ביישום ההלכה למעשה.. בעיקר יש לציין את ישיבות בבל, ששימשו במשך מאות שנים מרכז להוראה לכל תפוצות ישראל ונידחיו, אפילו באירופה ובצפון אפריקה.

עם שקיעת שמשן של הישיבות הגדולות בבבל, החלו להאיר הכוכבים. לא עוד ישיבות מרכזיות לכלל ישראל אלא ישיבות קהילתיות מקומיות הצמודות בדרך כלל לחכם ידוע. האחריות ההדדית: של החכם ללמד תלמידים, ושל התלמידים ללמוד תורה – גרמה לכך שבכל קהילה שבה נמצא רב בעל שיעור קומה הוא היה גם תופס ישיבה, אליה נהרו תלמידים גם מערים אחרות; ולפי רוב חכמתו ופרסומו של הרב כך רבו תלמידיו וגדלו המרחקים מהם הגיעו. כל מינוי של רב באירופה למשל, היה כולל גם תנאי להחזיק מספר מסוים של בחורים בישיבה, כשהוצאות כלכלתם היו על תושבי העיר, בעיקר על ידי תורנות ביניהם באירוח בחורי הישיבה לארוחותיהם.

ד. עטרה ליושנה

ישיבת וולוז'ין – שהוקמה על ידי ר' חיים, תלמידו של הגאון מוילנא, לפני כ-200 שנה – החזירה במידה מסוימת את העטרה ליושנה. לא היתה זו ישיבה קהילתית הקשורה באיש ידוע. מטרת הקמתה היתה לרכז את מיטב התלמידים ולשמש מרכז תורה לכל קהילות ישראל. עול החזקתה לא הוטל רק על אנשי הקהילה אלא על כל הקהילות, וביניהן מרוחקות ביותר. מאות תלמידיה באו מכל קצוות תבל, והיא היתה מוסד קבוע ובלתי תלוי באישיות מסוימת. אדרבה, מינוי ראש ישיבה בה היה אירוע כלל ישראלי, שבו היו מעורבים כל גדולי התורה שבדור, והם שהכריעו בשאלת המינוי.

ראויה ישיבה זו להיקרא "אם הישיבות" בעת החדשה, משום שמכוחה וכוח כוחה, וכדמותה ותבניתה – הוקמו רוב הישיבות בעידן החדש. רוב הישיבות הקיימות כיום בעולם היהודי הן מוסדות עצמאיים ובלתי תלויים במקום. אדרבה, הן נושאות את שמותיהן של הקהילות בהן נוסדו בגלגולן הקודם, למרות היותן במקום אחר. ישיבת "חברון" בירושלים קרויה על שם העיר חברון, שבה היתה עד שנת תרפ"ט. ושם נקראה בשם "סלובודקה", על שם גלגולה הקודם. וכמותה פוניבז', מיר, סלונים וכו'. נוצר אפוא מצב חדש – לא הישיבה תלויה בקהילה, אלא הקהילה תלויה בישיבה. קהילות ישראל שחרבו בשואה הונצחו מחדש בארצנו בזכות ישיבותיהן.

במקביל נוצרה בארץ מגמה של ישיבה המקימה קהילה. הגרעין הראשון הוא של תלמידי ישיבה וסביבו מתפתחת קהילה אשר גדלה ומתפתחת גם מכוח עצמה. במקביל הוקמו ישיבות בעיירות ובערים שתיגברו את הציבוריות הדתית במקום. המשותף לכל אלו הוא תהליך של ישיבה המקיימת קהילה לעומת קהילה המקיימת ישיבה. אם כי בדרך כלל התהליך הוא הדדי, כי ללא עורף ציבורי אין לישיבה זכות קיום במקום. (על תהליך דומה בישיבות ההסדר, שהיה משולב עם מצות ישוב הארץ, בעיקר אחרי מלחמת ששת הימים, נעמוד בהמשך).

ה. מסגרת חינוכית

תהליך זה, של החזרת הישיבה למעמד עצמאי ציבורי ועל-מקומי, החל בהשפעת הגאון מוילנא ותלמידיו, שרצו להעמיד את התורה במרכז החיים ולהעלות את קרנה וקרן לומדיה. יתכן שהיתה בכך תגובה מעשית לחשש מפני החסידות, שמא זו תעמיד במרכז החיים היהודיים את התפילה והצדיקים במקום התורה ותלמידי החכמים. המציאות כיום היא שאין לך זרם חסידי שאינו תופס ישיבה, שבה מתחנכת כל עתודתו הצעירה. החשש מהחסידות לא התאמת (בין היתר בזכות ההתנגדות לה, עי' אדר היקר עמ' כה-כו).

התהליך האמור הואץ על ידי המשבר הרוחני העובר על עמנו בדורות האחרונים. הרחוב היהודי נפרץ, ורוחות עזות מבחוץ החלו מנשבות בו. החל תהליך של חילון. השכלה כללית והשתלבות בחיי הכלכלה והחברה העולמיים, שהן כשלעצמן אינן פסולות בעצם, אולם כרוכות בהן גם תופעות של אוירה חילונית, שינו את אורחות החיים היהודיים והפכו את סולם הערכים. התורה הושפלה מראש הסולם לתחתיתו. אמהות בישראל לא חלמו עוד על בנים הגדלים בתורה אלא על בנים העולים בקריירה מדעית ופיננסית. גם הבית היהודי אינו מבוצר כשהיה. פרצות רבות נבעו בחומותיו. וככל שהטכניקה השתכללה, כן נפרצו חומות הבית יותר. היום מפולשים בתינו לכלי התקשורת: טלפון, עתון, רדיו, טלוויזיה, אינטרנט וכו' ולהשפעתם המהממת.

הישיבה מהווה כיום תריס בלעדי המגן על נשמותיהם הרכות של צעירינו, שאינם מוגנים עדיין די הצורך, כדי לעמוד חשופים מול העוצמות החיצוניות המקרינות עליהם מכל עבר. כשם שצמח זקוק בתחילת גידולו לחממה, כן גם נער צעיר. וכשם שאי אפשר לאלץ צמח עדין להתמודד עם גלי הקור העזים בחורף, כך טעות לחשוב שאפשר לחנך צעיר בישראל על ידי חשיפה מוקדמת מדי להשפעות חיצוניות.

תלמיד הישיבה כיום מנותק לרוב מקהילתו; כי זו בעצם אינה קיימת עוד. פור התפוררה הקהילה בישראל, ופירורים בודדים שנפשם חשקה בתורה אינם מוצאים את מקומם במסגרת הקיימת. הם חייבים למצוא מסגרת חינוכית וחברתית שעמה יוכלו להזדהות ובה ימצאו מקום לכף רגלם, להתנהגותם המיוחדת ולשאיפתם לגדול בתורה. בעבר לא ראתה הישיבה מחובתה לחנך את תלמידיה. החינוך נעשה על ידי הבית והרחוב היהודיים, שהיו שלמים ביהדותם. הישיבה דאגה רק למתן אפשרות לבחור ללמוד ותו לא. אולם הגיעו ימים אחרים. הישיבה היתה צריכה לפרוש את חסותה המלאה על הבחור, על כל שעותיו וכל שנותיו במשך לימודו. היה צורך למנוע חדירת תלמידים שאינם מהוגנים, כדי שלא ישפיעו לרעה על חבריהם. היה צורך לחנך את תלמידי הישיבה להתגונן נגד ההשפעה מבחוץ. כל אלו מחייבים מסגרת, פיקוח, השגחה, שיחות הכוונה והדרכה. ואכן, זהו אופיין של כל הישיבות בעולם בעת החדשה. השיטה נלקחה אמנם מישיבות המוסר בליטא, מיסודם של תלמידי ר' ישראל סלנטר, אך התוכן אינו זהה בהכרח לאותו תוכן שאפיין את לימוד המוסר באותן ישיבות. הוא נושא כיום יותר אופי השקפתי מאשר מוסרי.

ו. התלמוד, המעשה והפער ביניהם

בדבר עקרוני אחד אין הישיבה כיום דומה לישיבות בבל: בדרך כלל אין הישיבה משמשת כיום מרכז לפסיקה והוראה לעולם היהודי. אין פונים לישיבה בשאלות הלכתיות ואין מקבלים ממנה תשובות. ישיבת וולוז'ין, אם הישיבות עדיין שמרה על יעודה הקדום לשמש תל-תלפיות להוראה. היא הכשירה רבים מגדולי הרבנים והפוסקים בדורותיה. אל ראשי הישיבה מר' חיים מוואלז'ין ועד הנצי"ב פנו בשאלות וגם קיבלו מהם תשובות. אך היא לא הגיעה למרכזיותן של ישיבות בבל ולא שימשה כמרכז הוראה ופסיקה בלעדי.

אולם ממשיכיה שינו את הכיוון. מימי ר' חיים מבריסק גבר הפער שבין הלימוד לבין הפסיקה, עד כדי כך שר' חיים, ששימש כרב בבריסק, לא ענה על שאלות מעשיות. הוא רק הרביץ תורה לתלמידיו והנהיג את חיי הציבור. שיטת הלימוד הבריסקאית, שהיא כיום שיטת הלימוד העיקרית ברוב הישיבות בעולם, מדגישה את הבנת הגמרא ומפרשיה, אולם בלי להתייחס אל פסק ההלכה למעשה. הרמב"ם נלמד בשיטה זו רק כדי להעמיק באמצעותו את הבנת הסוגיא, ולא כדי לפסוק על פיו את ההלכה. (מן הראוי להעיר שבדורו של ר' חיים פיתחו גאונים אחרים שיטה לימודית דומה, ר' אברהם מסוכצ'וב ור' יוסף אנגיל בקרקא, ואף על פי כן היו נחשבים גם לגדולי הפוסקים והמשיבים. אולם ישיבות ליטא כנראה לא הכירום והשפעת ר' חיים על הישיבות גברה).

גם היום, כל הרבנים, הדיינים ומורי ההוראה יוצאים בעיקר מהישיבות; אולם לרוב אין הישיבה מכוונת, לא מעודדת, ואפילו לא מסייעת, בתכנית לימודיה לתלמידיה לשמש בתפקיד כלשהו. מטרתה היא הלימוד כשלעצמו (אם כי ב"כוללים" נפוץ יותר הלימוד למעשה).

יתכן שהתופעה היא תוצאה הכרחית של התהליך שבו הופרדה הישיבה מהקהילה והפכה להיות מוסד עצמאי שאינו תלוי ברב העיר. הרב אינו ראש הישיבה וראש הישיבה אינו הרב; זה עניינו לימוד תיאורטי בלבד וזה עניינו לימוד מעשי, ואין ביניהם כמעט קשר. הלימוד התיאורטי מהנה, מעניין ומושך יותר, ומטרתה העיקרית של הישיבה היא אהבת תורה ולא העמדת פוסקים לעם ישראל. התלמיד בישיבה כרוך אחרי רבו ומזדהה עמו ועם דרך לימודו, וכך נוצר ניכור מסוים בין עולם הישיבה לבין עולם הרבנות, וחבל.

אולם יש הסבר נוסף לתופעה. בחיי המעשה של רוב החברות היהודיות, שוררת אווירה הרחוקה מתורה. מעורבות בחיי המעשה מחייבת גמישות מסוימת, והשלמה, לפחות בשתיקה, עם תופעות שליליות שאין התורה מצדיקה אותן לכתחילה. במקרים רבים, הצורך בהתאפקות והבלגה מתפרש בטעות כהסכמה עם תופעות אלו, עד שהיא מקבלת בעיני רבים תדמית מוטעית של לגיטימציה לכתחילה, כביכול. הרבנות נאלצת פעמים רבות, מתוך אחריות ציבורית כבדת משקל, לשקול את צעדיה בזהירות, לשמור על קשר עם הקהילה, ולהורות הלכה לפי מצבים של דיעבד ושעת הדחק.

לעומת זאת, הישיבה חייבת לחנך חינוך אידיאליסטי, השואף לשלמות. תורה אינה רק אוסף ידיעות אינטלקטואליות. "האומר 'אין לי אלא תורה' – אפילו תורה אין לו" (יבמות קט) ו"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" (הלימוד הוא העיקר, עפ"י קידושין מ ע"א). לימוד התורה האמיתי מחייב עקביות בקיומה והזדהות מלאה עם כל פרטיה ודקדוקיה. הישיבה מחנכת ליהדות של לכתחילה ולא ליהדות של דיעבד, ובזה כוחה. הפער בין העולם החיצוני לבין הישיבה הוא בלתי נמנע בתנאים הקיימים כיום.

פער זה יכול לשמש כמנוף חיובי ביסודו. חברה בריאה מורכבת גם מאנשי מעשה המעורים בכל תחומי החיים וגם מכוחות המדרבנים והמתסיסים והחותרים לשלמות, המבקרים את המציאות הריאלית ושואפים לתקנה. אמנם מתח זה – שבין השאיפה לאידיאל מושלם לבין המציאות הריאלית – אינו צריך להביא בהכרח למתיחות, לחיכוך והתנכרות בין חלקי החברה השונים; אך הרמוניה מחייבת רקע משותף והסכמה עקרונית משותפת. ואילו הפער הקיים כיום בין הקצוות השונים בעם ישראל הוא עמוק מדי, לצערנו, עד שרק יחידי סגולה, בעלי נשמות "אלסטיות" גדולות, מסוגלים לגשר עליו. גם החברה הדתית מושפעת מהאוירה הכללית ו"משיכת החבל" בין חלקיה עלול לגרום למתיחות לא רצויה.

התוצאה ההכרחית היא שתלמיד הישיבה אינו מעוניין להינתק מעולמו הרוחני ולרדת לחיי המעשה, המחייבים התמודדות עם מציאות הרחוקה מתורה, ובמקרים רבים אף מנוגדת לה. הפער גדול מדי. תלמיד צעיר צריך להתגונן לעתים רבות מול מתקפות וביקורות, גם אם הן לא נעשות בצורה ישירה. בישיבה הוא מוגן מהן. החברה וההנהגה בישיבה סוככים עליו. מאידך, לא כל צעיר מוכן נפשית להעקר מסביבתו החברתית והתרבותית הרגילה ולהיכנס לעולמה של תורה ולו לזמן מוגבל. בעיקר מורגש המתח בישיבה התיכונית. תלמידים לא מעטים נקרעים בין העולם התורני השלם המוצג ע"י הישיבה לבין המציאות הפושרת והרדודה של עולמו התרבותי והחברתי. יש וההורים דורשים מהישיבה להנמיך את דרישותיה החינוכיות מבלי לשאת באחריות לתוצאות, הן של ה"ישיבה" כמקום תורה רציני, והן של הבן-התלמיד שכניעה לרמתו עלולה לדרדר אותו יותר. הפתרון נעוץ בשיטות פדגוגיות מתאימות ובמחנכים יצירתיים המסוגלים לתקשר טוב יותר עם הנוער, ואולי אף עם הוריהם. אך אלו מעטים הם. (במידה ידועה גם בישיבת ההסדר קיימת בעיה דומה).

למרות כל אלו יש השפעה של הישיבה על סביבתה. הדבר מתבטא בפירות החינוכיים. הישיבה רואה מתפקידה להוציא מתוכה תלמידים שגם בהפסיקם את לימודם הסדיר בישיבה, עדיין יישארו בני תורה בכל אשר יפנו, בהתיישבות ובמדע, בחרושת ובמסחר, ובעיקר בחיי הקהילה. בוגר הישיבה מחפש לו באופן טבעי מניין לתפילה, שיעור ללימוד תורה, בית-ספר תורני לילדיו. בהעדרם של אלו הוא דואג, בעצמו ובעזרת אחרים להקמתם ופיתוחם. כך נוצרת סביבה אוהדת יותר לישיבה ונוצר גשר בין השיבה לסביבתה.

ז. הישיבה והחברה הדתית

נקודה אחרונה זו, מפגישה אותנו עם תפקיד נוסף שיש לישיבה, בתוך הציבור שממנו צמחה ובו היא פועלת. אחריות כפולה ומכופלת מוטלת על בני התורה בציבור הציוני דתי. ציבור גדול וחשוב זה מכורסם משני כיוונים. מהכיוון החילוני ומהכיוון החרדי. ההשפעה החילונית גורפת בני נוער רבים וסוחפת אותם החוצה. היא גם מצליחה לסמא חלק מעיניהם שלא יראו את אור התורה, חשיבותו וערכו לחינוך הפרט ולעיצוב הכלל. ההשפעה החרדית גורמת לגמד את ערכו של הציבור הציוני-דתי בעיני עצמו, ולשופף את דימויו העצמי. הוא עלול לאבד את בטחונו בצדקת דרכו. ביקורתה על אורח חיים פשרני, שהוא לצערנו נחלת רבים, אמנם מוצדקת. אולם הרעיון הציוני-דתי עצמו אינו פשרנות ובינוניות. הוא שואף ביסודו לתורה בשלמותה, כשזו כוללת בתוכה גם ישוב הארץ וגם דרך ארץ. הביקורת על היישום מתפשטת גם על צדקת הרעיון עצמו וזה עלול לאבד את ערכו. כמו כן אין הביקורת מתחשבת בתנאים הסביבתיים שבם מצויה בדרך כלל החברה הציונית-דתית. נתוני הפתיחה שונים.

על בני התורה בציבור זה מוטלת אחריות כבדה: לחזק ברכים כושלות הנסחפות בזרם ולהעלות את הרמה התורנית, לחזק את ההשקפה הדתית-ציונית המעוגנת במקורות התורניים שלנו. יש להעמיק את ההכרה בגדולי התורה שהנהיגו את התנועה בראשית דרכה ובהמשך מהלכה, ולהראות לתלמידים שרעיונותיה של התנועה מעוגנים בדברי חז"ל ומפרשיהם המוסמכים שבכל הדורות. להפנים שתורתנו תורה תמימה היא, ועל ידי כך להביא את הציבור הציוני-דתי לזקוף את קומתו להכיר את ערך עצמו, ולהעלותו על דרך התורה לאהבתה, ללימודה ולקיומה.

הציבור הציוני-דתי זקוק להשפעה תורנית ברמה מוגברת. רעיונו גדול, משימותיו רבות. אולם כוחותיו התורניים עדיין מעטים, יחסית לכמותו, איכותו, והיקף פעילותו הרחב והמגוון. האחריות מוטלת על כל צעיר המסוגל ויכול ללמוד תורה שיצטרף ללומדים. תופשי התורה חייבים לשאוף לגדולות. לגדול בתורה ולתפוש מנהיגות. על הישיבה לטפח שכבת מנהיגות תורנית גדולה בכמותה ובאיכותה שתראה את עצמה כחלק אורגני של הציבור שממנו צמחה ותחוש אחריות לעתידו, לקיומו ולהתפתחותו הרוחנית.

כחצים ביד גבור כן בני הנעורים

אשרי הגבר אשר מילא אשפתו מהם...